לפני חודש בערך, בתחילת חג הסוכות, לפני שהחיים שלנו התהפכו עלינו, בימים הפשוטים והטובים ההם, שבהם התווכחנו בלהט על רפורמות ועל מחיצות, חיה בתי האהובה שברה את היד. זה קרה במשחק כדורגל, מתחת לבניין שלנו. חיה הייתה השוערת, ושכן מתוק בעט לשער, והיא עצרה את הכדור, אבל היד שלה המתוקה והקטנה קיבלה מכה רצינית מהכדור. נסענו במהירות לבית החולים, וגילינו שיש לה שבר באצבע, והרופאים הטובים הרדימו אותה, וסידרו לה את האצבע, ושמו לה גבס על היד. זו הייתה דרמה אמיתית עבור הבת הקטנה שלנו. את כל חופשת הסוכות שלנו, בצפון, העברנו בצילה של הפציעה הזו ושל הכאבים הצורבים. חיה הייתה גיבורה אמיתית. ובימים האחרונים של החופשה, התעוררה בה ציפייה אמיתית ומוצדקת! לחזור לבית הספר עם הגבס, להראות אותו לכל החברים והחברות, ולקבל מהם, וגם מהמורה ציפי, כמה רגעים של תשומת לב.
אבל אז, אני רק כותב את זה ויש לי צמרמורת, פרצה המלחמה הרעה הזו. חיה הקטנה לא חזרה ללימודים. החברים שלה מבית הספר לא התלהבו מהגבס. בשיעור הראשון שהיה בזום, חיה ניסתה להראות לכולם את היד החבושה, אבל החיבור היה חלש ומקוטע, אף אחד לא שמע אף אחד. ולפני כמה ימים, לקחתי את חיה לקופת חולים בתל אביב, במשך כמה דקות חיכינו לתורנו, והרופא הוריד לה את הגבס, ובדק לה את היד, ושחרר אותה לשלום. וכשיצאנו משם, ראיתי בעיניים של חיה, מין עצב דקיק כזה, היא מבינה את המציאות הרבה יותר ממה שנדמה לי, היא מרגישה את המתח והמחנק שאנחנו נתונים בו, היא כל כך רצתה להגיע לבית הספר עם הגבס ולהשוויץ קצת, אבל הלימודים התבטלו ונדחו, בגלל המלחמה.
מדינת ישראל בסכנה קיומית, כל יישובי העוטף וכל יישובי הצפון הרחוק, התפנו, הארץ מלאה בפליטים מפוחדים שחוששים לחייהם, למי יש זמן עכשיו לחשוב על ילדה שלא הגיעה עם הגבס לכיתה
ובאחד הימים כתבתי פוסט בפייסבוק, על חיה, ועל היד השבורה שלה, ועל הגבס, כתבתי שאולי זה זניח וטיפשי, אבל ככה הבת שלי "נפגשה" עם המלחמה הזו. כתבתי שזה שובר לי את הלב, לראות איך עוד רגע מהילדוּת שלה נלקח ממנה, בגלל המלחמה. וכמה אנשים כתבו לי בתגובות שזה "פוסט מיותר", ואישה אחת כתבה לי, שיש אנשים שהילדים שלהם נרצחו ונחטפו, ושהפוסט שלי "קצת מנותק". ואני נעלבתי מהתגובות האלה, כי אני לא חושב שזה פוסט מנותק. להפך, אני חושב שזה היה פוסט יפה, ואפילו חשוב. זה היה פוסט שהכיר בעובדה שהכאב העצום ששוטף עכשיו את האדמה הזו לא מעלים, ולא מצמצם, ולא מבטל את הכאבים הקטנים שיש בעולם.
יש לי חברה אהובה שאחד מילדיה חזר להרטיב במיטה בימים האחרונים. יש לי חבר שחווה בימים אלה ממש פרידה נוראית, בלי קשר למלחמה. יש לי חבר שהתפרצה לו מחדש איזו מחלת עור, הוא לא מסוגל להסתכל על עצמו במראה. זוג חברים שלנו שרוי עכשיו במשבר זוגי נוראי, בלי קשר למה שקורה בישראל. יש לי חבר טוב שנכנס עכשיו לסוג של דיכאון, כי הצבא לא מגייס אותו. הוא מסתובב בבית ומקלל את עצמו. יש לי חבר שגויס למילואים, מרוב פחד וחרדה הוא לא מצליח לישון בלילה, וכשהוא כבר נרדם הוא מתעורר מסיוטים איומים. חיה, בתי הקטנה, מבואסת על הגבס שלה, שלא קיבל מספיק תשומת לב, ובלי קשר, קשה לה לשאת את אימת האזעקות.
יש כל כך הרבה "צרות קטנות" שפועמות עכשיו. וכולם, כל מי שאני מכיר, כולם מרגישים שזה "לא בסדר", שזה "לא הזמן" ושזה "מנותק", לדבר או להרגיש או להתעסק בכאבים האלה. אלפי אנשים נרצחו, למי אכפת מילד שעושה פיפי במיטה. יישובים שלמים נחרבו, למי אכפת מזוג שהולך להיפרד. מדינת ישראל בסכנה קיומית, כל יישובי העוטף, וכל יישובי הצפון הרחוק, התפנו, הארץ מלאה בפליטים מפוחדים שחוששים לחייהם, למי יש זמן עכשיו לחשוב על ילדה שלא הגיעה עם הגבס לכיתה.
וזה מה שחשוב לי לכתוב כאן, דווקא עכשיו, בשיאה של המלחמה הקשה שבתוכה אנחנו נמצאים. הכאב והאובדן, האימה והמוות, שטפו את כולנו. אבל זה לא אומר שאי אפשר לדבר על דברים אחרים. זה לא אומר שאי אפשר לכאוב דברים קטנים, 'שוליים' ולא חשובים. כאב הוא כאב הוא כאב. ובפרופורציות האלה אין שום דבר מנחם.
ובמילים אחרות, המלחמה האיומה הזו "מקטינה" ו"מבטלת" לכאורה את כל שאר המועקות והכאבים שלנו, אבל האמת היא ששום דבר לא מתבטל או נעלם. זה נכון ש"ישנן צרות גדולות יותר", אבל האמת היא שכל הצרות שלנו יחזרו לגודלן הטבעי, בשנייה שהן ירגישו שמותר להן. ואני חושב, אני מרגיש, שמותר להן כבר עכשיו להיות צרות. אני מרגיש שחשוב שנזכור לדאוג לעצמנו, ולטפל בעצמנו, ולכאוב את עצמנו, כבר עכשיו, גם עכשיו. כל הכאבים ראויים לחיבוק וליחס, כל פצע מדמם צריך חבישה וחיטוי. וגם אם זה מרגיש "קצת מנותק", אין שום דבר מנותק בריפוי. זאת דעתי.
