כמה חיבוקים ראיתם השבוע? כל סרטון עם מנגינת רקע של ״עם ישראל חי״ שראינו בשבועיים האחרונים כלל חיבוק או שניים או עשרה. מילואימניקים מתחבקים בינם לבין עצמם, אמנים מחבקים מפונים, בני נוער מחבקים חיילים, חיילים מחבקים חרדים, זקנים מחבקים צעירים, אמהות מתחבקות עם חברותיהן, אבות מחבקים את ילדיהם בשעות הספורות שקיבלו ליציאה, חיבוקים בחתונות מאולתרות בשטח וחיבוקים בשבעות אינספור שקרעו לנו את הלב. עוד ועוד חיבוקים מרגשים, ממלאים ונותני כוח.
הפכנו לאומה מחבקת. הפכנו לאומה מחובקת. חיבוק הוא צו השעה, הוא האמצעי שלנו לשרוד. הדרך לומר את מה שאין בשבילו מילים. ברגע אחד, בקרבה פיזית מתונה, אפשר להעביר תחושות ורגשות שהם עולם ומלואו. זו דרך לבטא תמיכה, אהבה לא מסויגת, קרבה ואמירה פשוטה: ״אני פה איתך, את לא לבד, אנחנו כאן ביחד״. להרגיש את זה בגוף ולקבל כוח. החיבוק, שבדורות אחרים היה כל כך חסר, הפך לסמל סטטוס לאומי. כוחנו בחיבוק לחיילים, למשפחות המגויסים, למשפחות שפונו מבתיהן וכמובן חיבוק לכל מי שאיבדו את יקיריהם.
רק חיבוק אחד נותר יתום, משווע למענה מסוג אחר. חיבוק שהעלאה שלו לדיון ציבורי בעת הזו נראית כפריווילגיה, חיבוק שלמדנו להשתיק ולייתר ולאורך שנים ארוכות דחקנו לפינה – חיבוק בין איש לאשתו. חיבוק בין אישה לאיש בימים שבהם הם אסורים. חיבוק שבימים כתיקונם נלחש כמעט בדממה מפחד הצונאמי הציבורי שהוא מביא כשהוא רק עולה כאפשרות. חיבוק שהוא לא שעשוע מקדים למעשה האינטימי אלא חיבוק של כאן ועכשיו, של בני זוג שמבקשים להישען זה על זה ולקבל כוח מהתא הקטן, הפרטי והאינטימי שמחזיק את כל חייהם.
אסור לפחד מהמחשבה הטורדנית ״אבל מה אם יקרה משהו בגלל שהתחבקנו?״. באותה נשימה יכולה להופיע המחשבה על ״מה יקרה ואיך ארגיש אם יקרה משהו בלי שנפרדנו בחיבוק?״
החיבוק הזה עולה שוב ושוב בעשרות שאלות לאנשי ונשות הלכה, בפוסטים בקבוצות סגורות ובמחשבות טורדניות שמלוות את ההתמודדות היומיומית במלחמה הזו. האם אוכל לחבק אותו כשהוא יחזור לאפטר? האם אזכה לחיבוק בסבב המחזורי הזה? למה הילדים כן ואני לא? איך אחזיק מעמד אם הוא יחזור ובדיוק נצטרך להפריד מיטות? אולי עדיף שאגיד לו לא לחזור בשבועיים האלה? איך איפרד ממנו שוב לזמן לא ידוע בלי להרגיש פיזית את הנחמה, הגעגוע, ההשתתפות והצער שמגולמים כולם במחווה הפיזית הפשוטה הזו?
איכשהו הדבר מובן יותר כשמדברים על זוגות שבהם אחד מבני הזוג מגויס ומגיע רגע האיחוד המחודש שדורש חיבוק. אבל חשוב להרחיב ולדבר על המשמעות של חיבוק בהפחתת חרדות גם כששני בני הזוג בבית, על חיבוק אצל אנשים ונשים בודדים שהמלחמה רק מעמיקה את בדידותם, על חיבוק שהוא כמעט רפואי ביכולות שלו להציף תחושות חיוביות ולדחוק במעט את השליליות. שנים של הכנסת החיבוק לקטגוריות של ״מותר״ ו״אסור״ השכיחו את המתנה הגדולה שיש בהתקרבות הפשוטה הזו.
כמעט שלושה שבועות מתחילת המלחמה הנוראה הזו, ואני פה עם בקשה פשוטה. החיבוק הזה, שבמשך שנים רבות מפחדים ממנו כל כך, חייב לקבל מקום על שולחן מקבלי ההחלטות לא פחות מהיתר לשאת טלפון או נסיעה למטרת מנוחה בשבת. יש לגשת לשאלה החוזרת הזו ביראה שמקדשת את החיים, שמבינה את עומק השבר הפוטנציאלי בהיעדרו של החיבוק. כן, רק חיבוק. חיבוק כפשוטו ולא כשם קוד למשהו אחר.
אבל שלא תהיה פה טעות, אני לא בהכרח פונה לאנשי הלכה שייתנו פתרון הלכתי, אישי או גורף. אני פונה קודם כול לנשים וגברים שמרגישים משהו ואין להם מילים לבטא אותו או שיש להם מילים ותחושות והם לא יודעים לאן להוליך אותן. אני פונה למי שחושב וחושבת שזה מיותר או פריווילגי לעסוק בשאלה הזו כעת. אני פה כדי לומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים – מדובר בפיקוח נפש, לא פחות מכך. פיקוח נפש לאיש שחוזר מהשטח, לאישה שמחזיקה את העורף, לרווקה שלא מצליחה לישון כבר ימים ארוכים. זה פיקוח נפש לילדים שנמצאים בבית עם אמא שמרגישה לא אנושית, שהחבר הכי טוב שלה בעולם היה לרגע בבית ולא הניח עליה יד ולא נפרד ממנה בחיבוק, והיא שוב נכנסת במחסור לתקופת זמן לא ידועה. אני פה כדי להזכיר שלא מדובר בשאלה פרטית או במצוקה שאינה פרופורציונלית.
החיבוק שבשגרה הלכתית מאוזן, יותר או פחות, מקבל משמעות אחרת ומקום אחר בחיינו בשעת החירום הזו.
בתוך עמי אני יושבת ואין בי שמץ של התלבטות על חשיבות העיסוק בנושא בעת הזו. על הדרמטיות שבהרשאה שניתנת למחשבות ועל הדהוד חיצוני למערבולת הפנימית שמעסיקה רבות ורבים. אני כאן כדי לבקש להחזיק במחשבה שהחיבוק הזה הוא לא מותרות, הוא לא פינוק והוא בוודאי לא מיותר. אני מבקשת שמי שנוהגים לשאול שימשיכו לשאול אבל יוודאו שמי שהם שואלים יודעים את זה ומבינים את המצוקה והצורך. אני מבקשת לא לפחד מהמחשבה הטורדנית ״אבל מה אם יקרה משהו בגלל שהתחבקנו?״. באותה נשימה יכולה להופיע המחשבה על ״מה יקרה ואיך ארגיש אם יקרה משהו בלי שנפרדנו בחיבוק?״. אני מבקשת שמקבלי ההחלטות ומפרסמי הפסקים יתייחסו לחיבוק ביראת קודש, בדיוק כפי שהם מתייחסים לשאלה של חילול שבת. אני מבקשת שנבין שטיעון המדרון החלקלק והפחד שמא ייפרצו הגדרות, לא שווה. כי למדרון הזה יש גם צד שני של עזיבה מוחלטת ותחושת חוסר רלוונטיות של ההלכה ושמירתה בימים אלו, ואולי גם בימים של שקט שעוד נכונו לנו.
מה אני מבקשת? אני בסך הכול מבקשת חיבוק.
