הוא יצא בבוקר של שמחת תורה. עשה מיליון טלפונים, עלה על מדים ונסע, משאיר אותי באמצע ההתארגנות לבית כנסת, מתלבטת אם לגלות לו שהוא נבחר להיות חתן תורה השנה. פזורת דעת, מנסה להלביש את הילדה חמש פעמים בשמלת החג עד שאני מצליחה להכניס את היד שלה למקום הנכון. שוכחת שאני בכלל אמורה לעלות עוד מעט לתורה ולקרוא, לראשונה בחיי, במניין הנשים הבראשיתי שלנו. הוא יצא ומאז כלום לא אותו דבר.
דביר הוא מה שנקרא ״מורעל״. לא מיצה את הצבא עד כדי כך שלפני שנתיים, כשהפך למג״ד במילואים, הוא עבר מגדוד לוחם בצפון לפיקוד העורף כדי שיוכל לשרת עד גיל 67. כמה מעט סבלנות הייתה לי למהלך הזה אז, כמה בת מזל אני מרגישה היום. אני, שגלגלתי עיניים על כל ימ״מ, מקבלת בהבנה ובהתלהבות כל רגע שהוא שם. וגאה כל כך. ולא מפסיקה לבכות.
אין הקלה. אם יש משהו שמאפיין את התקופה הזו, הנוראית בתולדות חיינו, הוא שאין הקלה. יום עובר ועוד אחד ועדיין אין אוויר. במשך היום אין לך סבלנות לכלום ואת רק רוצה שהוא יסתיים ואז מגיע הלילה. הזמן הזה שפעם ישנו בו. ואז בכלל את רק רוצה שהוא יסתיים כדי שכל המחשבות וכל הסיוטים יגיעו אל קיצם והבוקר יאיר. אבל השמש זורחת וכלום לא מאיר.
בדרך כלל כשמתרחשת טראומה, כואב וקשה ולאט־לאט לאט מנסים להתגבר. אבל עכשיו הכול עומד. לא רק שהאסון הולך ונגלה עם כל עדות שצפה, עם כל דו״ח מודיעין שנחשף, ישנה גם הציפייה הדרוכה, הבלתי נסבלת, לימים הנוראים שעוד נכונו לנו.
פתאום התחלתי להרוג יתושים בידיים. מתחרפנת מכל זמזום, מתעצבנת על כל עקיצה. לא נרגעת עד שאני מפילה אותם אחד־אחד. ולא כמו פעם, סטרילי כזה עם עיתון. הפכתי להיות המשוגעת שצדה יתושים, מתעלת את כל רגשות הנקם וחוסר האונים והרצון לפעול למחיאות כף חדות ומהירות וערמה של גופות מכונפים.
וכל הארץ חזית. אני זוכרת שכשהייתי ילדה רמת־גנית במלחמת המפרץ התקנאתי בתושבי יו״ש, אזור ה׳ הנחשק. ובאמת אצלנו באורנית כמעט אין אזעקות, אבל המחשבות על השכנים לא נותנות מנוח.
אני נשואה לאדם שמוכן לכל תרחיש, רצוי כמה שיותר אפוקליפטי. אם היינו גרים בארה״ב בשנות החמישים אין לי ספק שהיה לנו בבית מקלט אטומי. בישראל 2023 זה אומר שבשוטף, עוד הרבה לפני השבעה באוקטובר, יש לנו בכל רגע נתון 60 ליטר מים ומזון לחודש ימים (טיפ של אלופות: מצות לוקחות כל מנת קרב), רדיו עם סוללות, מכשיר קשר תקני וחפצים נוספים שמפאת ביטחון שדה לא יפורטו. במסגרת תפקידו בכיתת הכוננות היישובית (כמובן) הוא גם בנה לנו מעין סליק מודרני. חדר מוחבא ומאובטח היטב. ביום שלאחר הזוועות הדבר היחיד שהוציא אותי מהשיתוק היה לאבזר אותו. מזרנים, פנסים, דלי וציוד. אני יודעת שיש כאלו שאצלם זה רק מעצים את החרדה, עבורי זה הפך להיות המקום בבית שבו אפשר לנשום, שבו אני מחזירה לעצמי את השליטה. מי היה מאמין שיכול להיות חלל שיחליף את המזווה כ־safe place שלי.
בשבוע הראשון לא הצלחתי להכניס כלום לפה. בשבוע השני אכלתי כל מה שרק אפשר. האסונות של העשור הזה מזכירים לי את האקורדיון של תקופת ההריונות. הורדנו את כל הקילוגרמים מהקורונה רק בשביל להעלות אותם בחזרה במלחמה. אחרי הלוויה של דוד של דביר שנרצח כשטיפל בפצועים במסיבה ברעים, מצאתי את עצמי בסופר, מסתובבת בין המדפים כמו סהרורית. נעצרתי ליד השוקולדים והעמסתי חבילות של טוני׳ס. מאז הן מוחבאות קבוע בתיק שלי (שום מזון, ודאי לא שוקולד איכותי, שורד בביתנו יותר משעה ואת כל מקומות המסתור הקבועים הילדים גילו כבר מזמן) ובכל פעם שאני מרגישה שאני נשברת אני מגניבה עוד ביס. נראה לי שכדאי שרשות החירום הלאומית תוסיף את טוני׳ס לרשימת ציוד החובה שלנו ואם כבר, אז גם בשלה העת להוספת ציפרלקס למוביל הארצי.
אני יודעת שצריך להפסיק לגלול בנייד אבל עצות כאלו שייכות לזמנים שבהם קיימים מושגים כמו היגיון או כוח רצון. בינתיים זמן המסך שלי עלה ב־67 אחוז ופיד האינסטגרם הפך מאסקפיזם למניה־דיפרסיה בהתגלמותה. נע מפוסטים קורעי לב על חטופים ועל שורדי שואת העוטף לסרטונים של חיילים קופצים ורוקדים ״עם ישראל חי״. נערות מנופפות בדגלי ישראל וזורקות על טורי משוריינים בקבוקי קולה, שמו״צניקית שמעולם לא עשתה קידוש תולה בחצר ביתה ציצית שזה עתה כיבסה עבור מי ששומר עליה. המסעדות הכי טרפות מאמצות משגיחי כשרות כדי לבשל למפונים. חרדים צובאים על לשכות הגיוס. כל ישראל אבלים זה לזה. כל ישראל ערבים זה לזה. איזה דבר מדהים זה להיות חלק מתנועה של עם.
השבוע הילדים רצו לשתול משהו בחצר. מה לי ולגינון? הם אספו זרעים שנשרו מהעץ של השכנים, פתחו מנגו וחילצו מהגלעין הגדול את הגלעין שבפנים. האם אי פעם אפסיק לחשוב על האישה בהיריון מבארי? הם הכינו שלטים שמסבירים איפה שתלנו כל צמח. לא היה לי לב לספר להם שאלו לא באמת זרעים ושמהמנגו לא יצמח כלום כי צריך להשרות אותו קודם או מה שזה לא יהיה (הפתרונים לסרטוני הדרכה ביוטיוב). אבל הם כל כך שמחו והרגישו חקלאים, עד שלא יכולתי שלא להידבק בתקווה ובאופטימיות.
אני משתדלת לראות איתם סרט אחד ביום. מכורבלת עם הקטנים על הספה הגדולה, מחבקת חזק־חזק אחד מימין ושנייה משמאל. כבר שלושה שבועות שאני לא מפסיקה לגעת בהם. צורך עז ובלתי נשלט למגע בכל פעם שאני מסתכלת עליהם ולא מצליחה לגרש את המחשבות הרעות. אתמול ראינו ספיידרמן. נסראללה כל כך אוהב להשוות אותנו לקורי עכביש, אבל הוא לא ידע שקצת כמו אצל פיטר פרקר, גם לקורים שלנו יש כוח־על – הם לא מהסוג שנקרע. מאז הטבח הם חזקים מאי פעם, גמישים כל כך ונטווים במהירות סביב כל מי שרק קורא לעזרה.
בלילה קופץ לי סרטון של זוג מטייסת בדרום הארץ. הם היו אמורים להינשא הערב אבל במקום חתונה, החבר׳ה שם ארגנו חופה אלטרנטיבית והביאו את הזמר האהוב עליהם. ״אם אוכל להיות עצוב לרגע גם אהיה שמח״, שר אלון עדר ומולו יושב הזוג המתוק כשהוא מחובק, מסביבם אנשי צוות מותשים אך מרוגשים. כולם עם דמעות בעיניים וגם אני. ״אתה לא לבד. תראה כוכב קטן אחד, בוא תישען״. אני שולחת לדביר את הסרטון. הוא לא עונה, אבל אני עוצמת עיניים וסוף־סוף מצליחה להירדם.
