על אפם וחמתם, החלטנו שמתחתנים

רעש המנוע נפסק לפתע והותיר אותנו בדממה של החניון החשוך. בחוץ יכולנו לראות נחילים של ירושלמים מודאגים צובאים על דלתות הסופר ויוצאים ממנו סוחבים ערמות אדירות של מצרכים. עוד ועוד פושים ועדכונים זרמו בטלפונים של שנינו, ממשיכים את הזרם האינסופי שזה עתה נקטע עם כיבוי הרדיו, שהמשיך את עבודתה של הטלוויזיה מהלילה הקודם.

עדיין היינו המומים ממה שראינו בלילה, כשהחרדה המעומעמת שחשנו במהלך השבת המבודדת, נטולת החדשות ורוויית האזעקות התחלפה בפרץ אדיר של מידע, כאשר כל כותרת חדשה מזעזעת יותר מזו שלפניה. הפושים של מוצאי שבת דיברו על מאה נרצחים, מאות פצועים וכמה חטופים. אך המספרים מיהרו לתפוח ככל שהתבררו ממדי האסון. ואנחנו, יושבים בהלם מול המסך, חשבנו שנינו על השלכה אחרת – כל כך שולית יחסית למה שהתגולל לנגד עינינו אבל כל כך מרכזית לקיום שלנו. ידענו ולא העזנו להגיד, כי הרגשנו שזה כל כך שולי.

הבטנו זה בזו, מבינים היטב על מה צריכים לדבר אבל לא מעיזים להעלות את הנושא על הדעת, שלא לומר על בדל שפתינו. אבל בסוף המציאות חזקה מהכול, ומילים נשפכו בפרץ עז יחד עם משקעים נאים של דמעות, ובסוף לא עברו יותר משתי דקות עד שהגענו למסקנה משותפת, ברורה ואיתנה: לא משנה מה, לא מבטלים את החתונה שאמורה להתקיים בעוד שבוע.

איך בדיוק היא תיראה? זו כבר הייתה שאלה אחרת.

*

48 שעות קודם לכן, עוד חשבנו שאנחנו יודעים מהן צרות.
מכיוון שאנחנו זוג מסודר יחסית (כל אחד בדרכו), ניגשנו (טוב, בעיקר היא ניגשה) אל המלאכה הגדולה של תכנון חתונה כבר ביום שאחרי האירוסין ולכן הגענו לישורת האחרונה עם אחוז מרשים ביותר של משימות סגורות באתר ששימש מרכז התכנונים שלנו. ענייני האולם סוכמו וכך גם כל הספקים. הבגדים והאקססוריז – משמלת הכלה ועד לכיפת החתן – דויקו נקנו והותאמו. ההזמנות נשלחו ואפילו זכינו להיענות נכבדה. ובכל זאת, נראה היה שהלחצים רק הולכים ומתגברים.

מה עם השכנים של ההורים שעוד לא אישרו הגעה? איך בדיוק סופרים מי מהקרובים מגיע בסוף מחו"ל? מי ישלם על מה, מתי וכמה? והדירות, הוי הדירות: סיפור שלא היה מבייש את קפקא, גדוש בבירוקרטיה ובאכזבה ובשינויים של הרגע האחרון, ובכתמים קטנים של עובש שהופיעו כמו מחבלים קטנים על קירותיו של כמעט כל בניין בירושלים. כמה יין נזמין לאורחים? מי יהיה אחראי על פקשושים? איזה דוד יהיה מתאים ביותר לאמירת הברכות? במקום להסתיים בשקט, המשימות רק הכפילו את עצמן כמו ראשים של הידרה, ואנחנו רק ניסינו להיאחז במושכות, לשרוד את המהלומות ולהגיע לצד השני בשלום.

לקראת הסוף היה נראה שגם את הגל הזה של המשימות והחרדות שרדנו. ואולי בעצם אני אשם בכל המצב הזה. אחרי הכול, ביום שישי אחר הצהריים, כשהתארגנות לשבת שמחת תורה הסתיימה ויחד איתה סומנו בהצלחה כמה מהמשימות המעיקות ביותר, אני זה שחייך אל ארוסתו האהובה והכריז ברוגע לא אופייני, "זהו, סגרנו את הדברים הגדולים, הסיפור הזה כמעט מאחורינו".

*

ההחלטה הראשונה שקיבלנו אחרי שהחלטנו לתכנן את כל החתונה מחדש בפחות משבוע ותחת תנאי מלחמה הייתה שהיא צריכה להתקיים כמה שיותר קרוב אלינו. כמה קרוב, אתם שואלים? ובכן, שבועות קצרים קודם לכן השתתפנו בשמחת זבד הבת שהתקיימה באולם של בית כנסת שבמקרה ממוקם מתחת לדירה החדשה שלנו (עוד על הדירה החדשה שלנו לקמן). מה יכול להיות יותר טוב מקל"ב?

אבל זו הייתה רק החלטה אחת קטנטנה, אולי שני אחוזים במונחים של רשימות תכנון באתרי החתונות. וברגע שהיא התקבלה, היא פינתה את הדרך לעוד אלף אחרות. אז פנינו אל יחידות הקומנדו שלנו – כוח עילית של חברות ובני משפחה שעמדו דרוכים בשטחי הכינוס – ופרשׂנו בפניהם את המשימה: היום – ראשון, 15 באוקטובר. שעת ש' – 14:00. היעד – חתונה מאורגנת באופן מלא.

גם לנו היו משימות, כמובן. הראשונה והכואבת ביותר הייתה לגבש רשימת אורחים חדשה, כזו שעונה על הדרישה המובנת־אך־אכזרית־משהו של פיקוד העורף אז: לא יותר מחמישים משתתפים. נראה שלא הייתה ברירה אלא לערוך את רשימת המוזמנים בגסות, וכך היה. חברים וקולגות, בני משפחה רחוקים ואלו שלא קרובים מספיק, ובסוף גם קרובים שפשוט לא היה להם מקום. חתכנו וחתכנו, מתפללים שמוזמנים־לשעבר יבינו, מודים על כך שלפחות אנשים התרגלו לקונספט של חתונות במצבי חירום ממגפת הקורונה – אירוע שפתאום נראה קטן וחביב יחסית לזה שהתרגש עלינו ב־7 באוקטובר.

ואם כבר חברים ומגפות – שוב ושוב במהלך התקופה ההיא, חברים ומכרים, אלו שהתחתנו באירועי פאר של 600 איש ואלו שנישאו תחת חופה מאולתרת עם עשרים אורחים בשיא הגל הראשון, אמרו לנו את אותן ארבע מילים, כאילו הן תואמו מראש: "הכי טוב חתונה קטנה". מכאן המלל השתנה, אבל נותר באותו כיוון כללי: "איזה כיף לכם שזו חתונה קטנה, החתונה שלי הייתה ענקית ולא הצלחתי למצוא את עצמי". או אולי, "איזה יופי שיהיו לכם רק חמישים אורחים, לנו היו שלושים והרגשנו שזה בול". עד היום אני שואל את עצמי האם אלו ואלו באמת האמינו למה שהם אומרים או רק רצו לגרום לנו להרגיש קצת יותר טוב. בין כך ובין כך, אנחנו מודים להם ומצטערים שהם לא יכלו להגיע.

בעצם, אם כבר בואו נעשה את זה כאן: אם הוזמנתם לחתונה הראשונה אבל לא לשנייה, דעו שהצטערנו מאוד שלא יכולתם להגיע. חסרתם לנו. כולכם.

*

עם כל סיפורי הזוועות שהעכירו את השלווה הלאומית ואווירת המלחמה שפיעמה בנו, ההכנות נראו כמו דבר שולי והחתונה עצמה קיבלה את המשקל הנפשי של בר מצווה אקראית של קרוב־רחוק שהוזמנת אליה ומשום מה החלטת לאשר הגעה. אבל בסוף זה קרה. האולם והקייטרינג הוזמנו, האורחים עודכנו, חופה נמצאה, שבתות כלה/חתן מאולתרות אורגנו על ידי שני הצדדים. אפילו הספקנו לחתום על דירה.

בהתחלה הבהרנו לחברים שאנחנו רוצים את החתונה הכי קטנה ופשוטה שיש: בלי ריקודים, אפילו בלי מוזיקה, בקושי עם צלם וכמה בועות סבון. למזלנו, אף אחד לא שאל אותנו. על אפנו ועל חמתנו, קיבלנו הודעה אחרי הודעה מספקים ואנשי שירות שמבקשים לבוא מיוזמתם ולשמח חתן וכלה.

כך מצאתי את עצמי קם בבוקרו של יום ראשון בהתרגשות שלא הרגשתי מאז הדקות שלפני קריאת התורה בשבת בר מצווה אי אז בתשס"ז (פרשות אחרי מות־קדושים, תודה ששאלתם). כיאה להבדלי חתן־כלה, היא התארגנה בבית החדש מהשעות המוקדמות של הבוקר, מוקפת בחברות שנכנסו ויצאו נושאות מתנות ועוגיות ובלונים ופרחים ועוד היד נטויה, ואני יצאתי עם ליווי מצומצם לבית קפה, שם שוחחנו על הא ועל דא, חזרנו לדירה שלי והעברנו את הזמן עד שהתחלנו להתארגן שעה לפני תחילת האירוע.

בבית הכנסת פגשנו בעיה חדשה: גשמי הסתיו המוקדמים שטפו את התוכנית שלנו לארגן חופה בגינה היפה. הנגנים וצלמי הווידאו – כולם מסרבים לכל דבר מלבד תשלום מינימלי, אם בכלל – שואלים היכן למקם את הציוד, וכך התקבלה החלטה שבדיעבד נראתה הכי ברורה בעולם: לקיים את החופה בתוך בית הכנסת, ממש על הבימה. באוויר הלאומי כבר היה ריח מריר של היסטוריה יהודית טרגית, מן הראוי היה שניקח את אותה מסורת למקום המתוק ביותר.

האורחים חלפו בזרם דק דרך שערי החצר אל קבלת הפנים הסמלית שהמתינה להם בפנים, כולם מבקשים לעצור ולהודות לי על עצם קיום האירוע ועל הוספת אור בזמן כל כך חשוך – כאילו באמת הייתי יכול אפילו לחשוב על דחיית החתונה. כאילו היא הייתה יכולה. גם הרב הגיע כמובן, בדיוק בזמן כדי לגלות שהטקסט החדש של הכתובה עוד לא החליף את הישן (אם לא ברור לכם מדוע היה צריך שינוי כזה, כדאי שתקשיבו בפעם הבאה שמישהו מקריא את הכתובה בחופה), וכך אחת המלוות הבכירות התיישבה לפרויקט אמנות קצר שכלל חיתוך מדויק והרבה דבק סטיק.

שאגות השמחה עם בואה של הכלה עלו בהרבה על הדציבלים שמספר כה מועט של אנשים היו מסוגלים לייצר, וכך גם טון השירים שנפלטו בעקבותיהן. בתוך כל ההמולה התברר, אם יורשה לי לגנוב מיעקב שוואקי, שהייתה לנו הפתעה הערב: יונתן רזאל הוזמן במפתיע כדי להנעים לנו את השמחה.

ההמשך היה מספיק בנאלי כדי לעשות פאסט־פורוורד: קמתי לכלה, ראיתי את הכלה, כמעט התעלפתי מהכלה, כיסיתי את הכלה, וחזור לבית הכנסת. היא מגיעה, כולם בוכים, שבעה סיבובים, נאום נרגש (מאוד־מאוד נרגש) של הרב, כמה מילות קסם טקסיות, ביצוע מהמם של "קטונתי", טבעת אחת ושבע ברכות ובום – ליוו אותנו בשירה וריקודים אל חדר הייחוד – לא אחר מאשר הדירה שלנו, שהיא, מתברר, חדר הייחוד המהודר ביותר שיש. אחרי כמה דקות של מנוחה והסדרת נשימה, ירדנו בחזרה אל העם וזכינו לכמה שעות מאושרות. בלי פושים, בלי רשתות, בלי מלחמה, עם כמה נאומים יפים וכוסות מורמות של יין משובח. אי של שפיות בתוך כל הכאוס.

*

דעו לכם שמשתלם שיהיו חברים במקומות גבוהים. הבנו היטב את המסר הזה כשנכנסו למוזיאון מגדל דוד החדש, שחברה פתחה במיוחד בשבילנו – או נכון יותר, כדי שלצלמת המקסימה יהיה קנבס ראוי לצילומים. בכל זאת, אבא ואמא צריכים אלבום. כל הדרך אל המוזיאון, עוברים ושבים בממילא ובשער יפו הריעו ושרו וזרקו מילים נחמדות, אבל השמש כבר הייתה נמוכה בשמיים ואנחנו רצינו תמונות. אצנו ורצנו בין המסדרונות הצרים של החומות והמגדל, מנקודת תצפית אחת לאחרת, ממלאים אחר הוראות הצלמת כמו חיילים טובים, עד שמצאנו את עצמנו בנקודה הגבוהה ביותר – תצפית אדירה שמשקיפה על כל העיר שמסביב.

בין הצילומים הבטנו, היא ואני, בעיר החדשה על המגדלים ומרכזי הקניות ובתי המלון שלה מצד אחד, ואז על העיר העתיקה, צפופה וישנה גדושה באלפי שנות היסטוריה. פעם הייתי מביט בנוף הזה וחושב על תש"ח ועל ששת הימים ועל תקומה יהודית. באותו ערב חשבתי בעיקר על בית שני ועל מסעות הצלב, על העות'מאנים והממלוכים, על הבבלים והפרסים וכל מי ששפך דם יהודי ודם בכלל בניסיון לכבוש את העיר הזו, את הארץ הזו, ולהוכיח שהוא־הוא הקדוש והחזק מכולם. ואז פתאום נזכרתי במנהג הישן להכריז על בנייה ביהודה ושומרון בתגובה לפיגועי טרור רצחניים, ובאמרה שכל המשמח חתן וכלה בונה אחת מחורבות ירושלים. וחשבתי לעצמי שבאמת אין תגובה ראויה יותר למי שמבקשים לבצע רצח־עם באומה שלך מאשר לעשות את החלק הקטן שלך בחיזוק שלה. בבניית עוד בית באומה הזו. ואם ירצה השם, יום אחד בקרוב, גם בהגדלתה.

*

לא תכננו שהחתונה שלנו תיצבע בכחול לבן. בוודאי שלא רצינו לערוך חתונת מלחמה וגם לא לחשוב בלי סוף על כל החברים, בני משפחה ובני עמנו וארצנו שניצבים בחזית בזמן שאנחנו מתארגנים ומתגנדרים וחווים את הדקות המאושרות ביותר בחיינו. אבל אתם יודעים מה אומרים על תוכניות ועל הצחוק של א־לוהים, ובמובן מסוים, חתונה לא שגרתית התאימה כמו כפפה ליד לקשר שסירב לכל אורכו להתאים לנורמות ולמסורות אבל נבנה על אמונה עמוקה בבורא עולם ובבני אדם. כעת, שבוע וקצת אחרי אותו יום קסום, אנחנו חושבים בכל יום על כמה שהיינו רוצים לחיות בתקופה אחרת, כזו שלא נגועה ברוע ואפלה. אבל, אנחנו גם בטוחים שהחתונה שלנו לא הייתה יכולה להיראות אחרת.
ניפגש בשמחות.