פנגיאה הייתה יבשת־על. גוש ענק שכלל את כל היבשות המוכרות לנו, עד שרצף של זעזועים טקטוניים לפני מאות מיליוני שנים הפרידו אותה לתוואי האדמה המוכרים לנו. פנגיאה הוא שם ספרה התשע־עשרה של המשוררת רחל חלפי, וכמו שאר ספריה הוא נכתב לא כרצף תלוי זמן אלא לאורך שנים. לרבים משירי השיר מצורף תאריך כתיבתם; חלקם נכתבו לפני כשישה עשורים, אחרים לפני כארבע שנים. זהו מאפיין חשוב ביצירתה של חלפי, שמתחקה אחר התמטי ולא אחר הכרונולוגי – מהלך שמאפשר ליצירתה להיות מהעמוקות והמפוארות בשירה העברית העכשווית.
מהי פנגיאה של חלפי? בראש ובראשונה מדובר במציאות שלפני השבר, לפני נדידת היבשות שאותה היא מתארת כתהליכי זעזוע, סחף, בליה והזדקנות העוברים על חיי האישה, כשם שהם עוברים על חיי האדמה; בית ההורים, הידידות, המבט על איתני הטבע והעולם. בשיר־מפתח ארוך שמו ״נדידת יבשות״ היא מתארת את המהלך הזה: ״אֲנַחְנוּ אֲדָמָה שֶׁהָיְתָה לְשַׁמָּה וְהַלֵּב הֶעָרֵל שֶׁלָּהֶם לֹא / יִזְכֹּר שֶׁפַּעַם / הֶעֱנַקְנוּ עֲטִינִים מֵיטִיבִים לָעוֹלָם לֹא יִזְכֹּר / אֲנַחְנוּ יַבָּשׁוֹת שֶׁעָבְרוּ רְעִידוֹת אֲדָמָה נְדִידוֹת עַמִּים / שִׁטְפוֹנוֹת בַּצֹּרֶת פְּצָצוֹת / גְּבָרִים יְלָדִים מְשִׂימוֹת אַהֲבוֹת גְּדוֹלוֹת בְּגִידוֹת קְטַנּוֹת מַפְּחֵי / נֶפֶשׁ גְּדוֹלָה. נִדְרֶסֶת…״ ובמציאות הגיאולוגית והנפשית הזו אין תזוזה טקטונית ללא קווי שבר, רעידות אדמה אסוניות וצמיחה יפהפייה בנקודות ההתפרצות.
פנגיאה היא אבן היסוד בשיריה של חלפי, המתחקה ללא הרף אחר היסודי שמתחת למציאותי, המוכר. הפלא של שירתה הוא בידיעה העמוקה שקו הקיום השביר נטוע על יסודות עמוקים ועזים לאין שיעור כמו האדמה, היבשות והלבה שאינה רחוקה כל כך מכפות רגלינו. הידיעה הזו' הנעה מהדק ביותר, כמעוף הקיכלי ותנועת יד מקומטת, עד לתנועת יבשות כבירה, עושה את שירתה לפלא שהיא, משום שהיא מגלה כמה הכול תלוי בכל; וכמה הזעיר בנימים שקוּל בחשיבותו ובעוצמתו להתפוצצות גלקסיות. לקורא בה היא מעניקה את היכולת לראות את ״הַבִּלְתִּי נִרְאֶה הַבּוֹכֶה לְהֵרָאוֹת״. בימים של מבול של צער מציע הספר ״פנגיאה״ של רחל חלפי אפשרות אדמה גם במצב הרעד.
פִּתְאוֹם הֲמוֹן עוֹרְבִים קָרְעוּ / אֶת הַשָּׁמַיִם / וְזָעֲקוּ מִכָּל קְצוֹת הָאָרֶץ / וְקָרְעוּ קְרָעִים שְׁחֹרִים בָּאוֹר הַתָּם // וְזֶה הָיָה, אָכֵן, בְּבֹקֶר שֶׁל שַׁבָּת / תְּכֻלָּה זוֹהֶרֶת / אַחֲרֵי מַטַּח טִילִים / שֶׁקָּרַע אֶת הַשָּׁמַיִם / וְאֶת צְפוֹן הָאָרֶץ // וְאַחַר כָּךְ / הֲמוֹנֵי עוֹרְבִים לְפֶתַע קָרְעוּ / אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ / וּמִכָּל הָעֲבָרִים הֵם עָבְרוּ אֶת הַאֲוִיר הַשָּׁקֵט / וְנִקְדוּ בְּסִימָנֵי פִּסּוּק מְהִירִים חֲרִיפִים / אֶת מְגִלַּת הַשָּׁמָיִם הַפְּרוּשָׂה / וְצָעֲקוּ בְּשָׁחֹר מִתְחַנֵּן אֶת הַשַּׁבָּת הַזֹּאת
