אחרי הלוויה חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה עם בגדים ונרדמתי מפורק. פיזית ונפשית. בבוקר קמתי והתקלחתי והתפללתי ואז לקחנו את עלמה לחיסון בסניף טיפת חלב השכונתי שלנו. כל הבוקר הכו בי פלאשבקים מהלוויה הלילית. הרגשתי שליוויתי למנוחת עולמים בן של חבר טוב. ועכשיו אני כותב את זה. כדי לפרק את העצב. למרות שאין לו סוף. והנחמה נראית באופק רחוק מאוד.
לפני כמה שנים התחלתי ללמוד את הספר ״מי השילוח״ על התורה. הרגשתי שהוא מדבר אליי ואל הנשמה שלי. הרגשתי שמצאתי איזה תדר רוחני שחיפשתי הרבה זמן. מי שלמד קצת מי השילוח יודע שהוא לא עוד פירוש על התורה. יש בו משהו אחר. חריג ומיוחד. ובגלל זה כדאי ללמוד אותו עם מורה. עם מישהו שכבר מכיר את העומקים ואת הרעיונות ואת היסודות. אז הלכתי וחיפשתי לי במשך תקופה מורה למי השילוח. עד שמצאתי את השיעורים של הרב תמיר גרנות ביוטיוב. וככה, מדי שבוע, בדרך כלל בימי חמישי בלילה, הייתי לומד וירטואלית אצל הרב תמיר איך ללמוד מי השילוח. הרבה פעמים הבטחתי לעצמי לנסוע לתל־אביב לישיבה בראשותו, ישיבת אורות שאול, ולהשתתף בשיעור בנוכחות של ממש, אבל אף פעם לא הסתייע בעדי. אף על פי כן, במובנים רבים הרגשתי שהרב תמיר הוא אחד מרבותיי ובליבי הכרתי לו תודה אינסופית על התורה שלימד אותי.
ואז הגיע הערב המר, ונתן גיסי, שלומד בישיבת אורות שאול, בישר אותי את הבשורה האיומה על נפילתו של סרן אמיתי צבי גרנות הי״ד, בנו של הרב תמיר. התרסקתי.
הר הרצל. שעת לילה. עשרות אנשים מסתופפים בין חלקות הקבר הזהות ובכל זאת דממה מוחלטת, מבעיתה קצת. אני מסתכל סביבי, על שמות המתים. בן 19. בן 20. בן 21. נפל בעת מילוי תפקידו. נפל על הגנת העם והארץ. נפל בקרב. אני מרים את הראש אל החיים, העומדים בין המצבות. תלמידי ישיבה, חיילים, נשים במטפחות, אני מזהה אברך חרדי אחד, שכן של הוריי. הטקס הצבאי מתחיל. מרחוק אני רואה את הרב תמיר ואת רעייתו אביבית. חושב על העיוות הבלתי נתפס הזה שהורים נפרדים ככה מילד לנצח נצחים. זה לא אמור לקרות הדבר הזה. הוא לא טבעי. זו לא דרכו של עולם.
כל מי שעמד בהר הרצל ברגע הזה היה זקוק לחיבוק. או ליד חמה על הכתף. הכול מקבל משמעויות אחרות עכשיו. הכול נראה נבואי וטרגי ועצוב נורא
״ריבונו של עולם״, פנתה אליו האמא אביבית ״יש לי כל כך הרבה שאלות פתוחות אליך, אבל דווקא מתוך הכאב הגדול הזה אני רוצה גם להודות לך על הזכות להיות שותפה איתך ועם האיש שלי לגדול ולגדל את האוצר שלי ששלחת לנו, אמיתי״. אחריה עלה הרב תמיר ובין מילות ההספד קורע הלב שלו גם הוא שאל ״ריבונו של עולם, איך יכול להיות שבעולם שלך, ילד יהודי, שגדל בארץ ישראל, שסבא שלו בירך אותו בברית ׳קיים את הילד הזה לאביו ולאמו׳, עשרים וארבע שנים וארבעה חודשים הוא רק יוצר אור… אור ואור ואור, ואז באים כמה רשעים מטונפים צמאי דם וברגע אחד של חושך מכבים את כל האור הזה, איך יכול להיות ריבונו של עולם, בעולם שלך, שיש דבר כזה?״
השאלות האלה, הפתוחות, המדממות, הכואבות כל כך, היו מלוות בעוד כל כך הרבה דיבורים של אמת ושל כנות ושל יופי ושל אהבה עמוקה ואמיתית לעם ולארץ ולריבונו של עולם, עד שהרגשתי שיש בהן, בשאלות האלה, אפילו איזה קורטוב דק של נחמה. אני לא יודע להסביר.
אביתר בנאי שר בקול שבור את ״ילדים״ ואת ״יש לי סיכוי״. אח של אמיתי ליווה אותו בנגינת פסנתר. אנשים הסתכלו אחד על השני בעיניים ובכו ואז השפילו מבט. העבירו זה לזה גלילי טישו ובקבוקי מים קטנים. כל מי שעמד בהר הרצל ברגע הזה היה זקוק לחיבוק. או ליד חמה על הכתף. הכול מקבל משמעויות אחרות עכשיו. מרגישים שהכול נבואי וטרגי ועצוב נורא.
מטח כבוד. פרחים. קדיש בזעקות שבר שלא שמעתי מימיי. ניגון חסידי. ראיתי אותם, את משפחת גרנות, מחובקים כל הזמן. ממש נתלים פיזית אלה באלה. מחזיקים זה את זה שלא ליפול. ירדתי מההר למכונית, בדרך עמדו אנשים טובים, נדיבי לב, והציעו למלווים מים ושתייה מתוקה ופירות. לא רציתי כלום.
