לאט־לאט זה מחלחל אליי יותר. כל מה שהדפתי שלא יחדור כדי שלא אתנפץ לרסיסים. כל המספרים, והפנים והשמות, הסיפורים, הזוועות, הצרחות, היבבות, התפילות והדמעות.
ההבנה של מה שעשו לנו מסרבת להיתפס במוחי וליבי, אבל לאט־לאט היא מחלחלת יותר. ברגעים שאני מפנימה את מה שאי אפשר, אני מרגישה כמה קשה לי לאחוז את התקווה, את השפיות, את האמונה. לפעמים פשוט משתחרר לי החבל הדק שניסיתי להחזיק בקצות האצבעות.
השבוע חל י״א בחשוון – יום פטירת רחל אמנו. נהי ובכי תמרורים נשמע למרחקים, ואני לא יודעת מי בוכה עם מי, היא איתנו או אנחנו איתה. יושבות על אם הדרך וממאנות להינחם על בנינו ובנותינו כי אינם.
חברה יקרה אמרה לי שמעבר לכאב האובדן הנוכחי, היא חווה כאב נוסף שמפלח ומבלבל אותה – געגוע וכמיהה לאהוב שעוד לא קיים. לבית שעוד לא קם. ותוהה לעצמה אם זהו כאב ראוי עכשיו. איכשהו כאב הרווקוּת והלב החסר, במצבי קצה תמיד חסר עוד יותר. ואני חשבתי שוב על רחל, שהמתינה שבע שנים, ואחר כך שבע נוספות. שחיכתה וציפתה, תחילה לאהובהּ ואחר כך לילד.
ומנגד אני גם שומעת חברים, רווקים נצחיים כאלה, שמדברים איתי על צו השעה, על הבחירה באהבה והקמת משפחה. וגל של חתונות בזק מתפשט וממלא אותי. חתנים וכלות במדים, זרי פרחים מאולתרים, הצעות נישואין, מלא יוזמות שידוכים, זוגות אוהבים שהולכים ובונים בתים חדשים ואפילו חברה שהתחילה תהליך של הבאת ילד אחרי שנים שרצתה וחששה.
אני נושמת לרווחה מעט נוכח המחשבה שרחל אמנו היא לא רק זו שבכתה, היא לא רק זו שחיכתה, התפללה וציפתה. רחל היא גם זו שאמר לה הקב״ה מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה. רחל היא גם זו שהובטח לה – יש שכר לפעולתך נאום ה׳, ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאום ה׳ ושבו בנים לגבולם. שישובו כבר. עוד היום. עכשיו ממש. כולם. וכולן. בריאים ושלמים בגוף ובנפש. שיתהפך בכי התמרורים לדמעות של שמחה, לצחוק ילדים מתגלגל, לתקווה ואהבה. אמן.
