18:20 ברחבי הארץ שבת פרשת נח עומדת להסתיים, אבל אצלנו בפלוגה היא כבר נגמרה. בהוראת רב הגדוד תפילת ערבית של צאת שבת מתחילה עוד לפני שהמעשנים של מניין הפנס הכי מקדים התחילו להתאסף. הבדלה מיד עם צאת השבת, וסיום ההכנות לתרגיל.
19:00 עולים על האוטובוסים לעבר בסיס האימונים הקרוב למיקום הפלוגה בימים אלה. לפני העמידה בחי״ת, אני מוצא כמה דקות לרשום לעצמי כמה דברים בפנקס. ״מכין את הטור של השבוע?״ שואל אותי חבר. מאז החלה המלחמה הדברים שאני כותב תופסים מקום רחב יותר בלב האנשים. בפלוגה, הטקסט נשלח מאחד לשני ואני מקבל מחמאות מאנשים שלא דיברתי איתם אף פעם.
2:00 מתרגלים לוחמה בשטח בנוי, מתרגלים ערנות של לילה שלם בלי להיות מוכנים, מתרגלים סחיבת אלונקות וגם אכילת חטיפים בלי שישימו לב. הולכים בסבך, נופלים וקמים.
3:50 תנומה ראשונה הלילה. קיבלנו רבע שעה אחרי שהשתלטנו על בית. ישנים עם וסט ותיק על הגב, מוכנים בכל רגע לקום ולהמשיך הלאה ליעדים הבאים.
8:30 סוף תרגיל יבש. תפילת שחרית, בורקסים ולאוטובוסים. העפעפיים נופלים בלי לשאול שאלות. בקרוב נגלה שזו השינה הכי ארוכה שלנו ביממה הקרובה.
10:30 עוברים מקום, כך הודיעו המפקדים. אנשי היישוב שעטפו אותנו מקצה לקצה מגיעים להיפרד עם דמעה בזווית העין. בקרוב יבואו אליהם חיילים אחרים והם יחבקו אותם, ייכנסו בכל כמה שעות לשאול אם מישהו צריך כביסה, מקלחת, פיזיותרפיה, תפירה של בגדים קרועים, הופעה של דיג׳יי או כל דבר אחר בעולם. המלחמה הזאת מביאה את הכול לקצה, גם את רמות האהבה. מקלחת אחרונה אצל הבחור מהספא שפתח בפנינו את הלב והמתחם. הבריכה והג׳קוזי, שבדרך כלל מלאים באורחים שמשלמים עליהם לא מעט, שימשו אותנו בלי הפסקה, ונהנינו מאוד לחלץ שם עצמות.
11:00 בשיחה עם החצי שבבית מתברר שהיא על סף שבירה. היא לא עשויה מהחומר הזה של מלחמות, כך היא אומרת. לא גיבורה, לא אשת חיל. סתם אישה פשוטה עם בעל וילד, שצריכה את בעלה כדי לנשום בחזרה אוויר של מציאות. היא מספרת על לילה בלתי נסבל וכאבי גב מטורפים. היא אומרת שהיא לא פייטרית אבל היא לא מסכימה שאבקש מהמפקדים לצאת הביתה במיוחד. אנחנו מסכמים שאם יהיה עוד לילה כזה, אבקש. זה לא קרה, אבל תכף נגיע לזה.
12:00 לא ישנתי דקה, ובהמשך תהיה עבודה רבה כשנעמיס הכול לאוטובוסים לקראת תזוזה. עד אז, יש קצת זמן למנוחה, אבל אני לא נרדם. קורא קצת פוסטים בפייסבוק וסוגר. גולל טיפה בטיקטוק ומכבה. מנסה להירדם ללא הצלחה.
13:30 בינתיים אני צופה במפקדים דנים בכל מיני דברים. הבשורה עוד לא הגיעה רשמית, אבל אני רואה אותם בזווית העין. כולם כאן כבר למעלה משבועיים, כולם הגיעו באבחה אחת. כולם צריכים לצאת להתרענן, ולא בטוח מי יותר. בכל פעם מוציאים שלושה חיילים ל־24 שעות ואי אפשר לדעת כמה זמן זה יימשך. אולי בעוד יומיים כבר לא תהיה עוד אפשרות, אולי זה יימשך ככה שבועיים. לבסוף נופל הפור: קודם כול מי שיש לו ילדים. אחר כך נשואים, ואז כל השאר. הבשורה מגיעה באופן רשמי: אני יוצא.
13:45 כמעט באותה בהילות שאחזה בי כשארזתי את התיק בבית אני אורז עכשיו. ציוד לחימה מתערבב בציוד מהבית, דברים שצריך להחזיר נזרקים לכאן ודברים שאפשר להשאיר נזרקים לצד השני. שעון העצר החל, 24 שעות – גו.
14:15 אני כבר 10 דקות על הרכבת. לא הלכתי יותר מ־50 מטרים וכבר הספקתי לקבל סנדוויץ׳ עם נקניקיות, לרשום את שמי ואת שם אמי עבור ספר התורה שנכתב לזכותם של החיילים, וללהג עם המאבטח המעריץ, שאיכשהו עדיין לא נמאס לו למרות מאות החיילים שעוברים ברכבת מדי יום. אני לא רוצה להיות גיבור, לא רוצה שירשמו אותי לספר תורה ולא רוצה לקבל סנדוויצ׳ים בחינם. אני רק רוצה לראות את אשתי והילד ולתת להם חיבוק. בחור רנדומלי במציאות רגילה.
17:00 אני פוגש אותם בירושלים. הבייבי כבר עוד מעט בן שמונה חודשים וכמה שהוא גדל. הוא גדל ואני לא הייתי. שמעתי שכשהמח״ט של אחת הגזרות ביהודה ושומרון החליט להטיל עוצר על כל הכפרים, באו אליו בטענות מאחת הרשויות האחראיות על חייהם של הפלסטינים, והטיחו בפניו ׳אתה הורס להם את מרקם החיים׳. והוא ענה, כך על פי הציטוט: "אני לא דואג למרקם החיים, אני דואג לחיים". ומה יותר מרקם החיים רבותיי מילד שגדל כשאבא שלו בסביבה. אי אפשר לא לקבל חיבוק מאבא שבועיים רצוף. זה לא הגיוני.
20:00 הגענו הביתה, הכנסנו את כל הכביסות, שטפנו את הכלים, זרקנו את מה שכבר התקלקל במקרר והכנו ארוחת ערב רגילה לגמרי, בבית הכי נורמטיבי שיש, ביישוב הרגיל שלנו. כמו תמיד, אין שום חידוש. אחרי שבועיים של מקלחות בבתים ענקיים ומעוצבים, עם אי במטבח וחלונות ענק, מקלחות מפוארות ומגבות מגוהצות, אני יכול לומר בפירוש: זה לא משתווה. לא דומה למקלחת הקטנה והצפופה שיש בקרוון הדחוס והקטן שלנו. זו קלישאה, אבל אין כמו הבית.
9:00 לילה שקט עבר על כוחותינו. אולי הבייבי זיהה שאבא כאן, שהחיים חזרו למסלולם. כמעט. אנחנו יוצאים לבילוי קטן, ליהנות ממעט הזמן שיש לנו, מהר לפני שייגמר. בית קפה אחד סגור בגלל המלחמה, והשני מלא, מאותה סיבה. יש 15 אחוזי הנחה לחיילים ולתושבי הדרום, אבל לא נראה שמישהו זקוק לתמריץ. כל מי שיכול מגיע. הורים שיושבים עם הילד שחזר מהמילואים, בני זוג שמשלימים פערים, סבים וסבתות שסועדים עם הנכד. העיקר לצאת ולהרגיש במלוא העוצמה את הרגיל שיש בתוך החיים המשוגעים האלה.
10:00 המפקד מתקשר. שיחה מהמפקד היא לרוב בשורה לא טובה, אבל חייבים לענות. ״יש לך עוד שעתיים בבית״, הוא מודיע. אני לא מאמין. פתאום כל דקה הפכה לדרמה. אני מתקשר לטרמפ שלי, לעדכן אותו. טוב, אולי טרמפ זו לא המילה הנכונה. על ״כוח לירן״ שמעתי כבר לפני שבוע. כשאשתי השאירה את הרכב במקום מסוים וחזרה עם אנשים אחרים כי פחדה. שתי נהגות עם תושייה, שלא חוששות מנהיגה ברכב בן 23 עם מוט הילוכים מקרטע, נסעו בשני רכבים עד אליה, כדי לחזור ברכב אחד. ככה, בהתנדבות. עכשיו הכוח עוזר למילואימניקים לנצל כל דקה בבית, ומציעים נסיעה עד לפלוגה. מונית ספיישל, רק ללא תשלום. אם מדור התחב״צ עוד היה פעיל, הם היו מקבלים ציון 10/10.
14:00 הגיע לאסוף אותי עולה חדש מדרום אפריקה כבן 50, שאת החגים עוד בילה שם. אני שואל אותו אם הוא שמח שיצא לו להיות בארץ בזמן המלחמה, והוא אומר שהוא לא היה יכול להיות במקום אחר.
17:00 אנחנו כבר במשימה, הווסטים שוב עלינו. רק החיוך גדל. נראה לי שננצח.
