מסיבת העיתונאים של פעילת השלום המשוחררת יוכבד ליפשיץ הייתה הזויה פחות מהתגובות. יחצ"ני פלורליזם נצחיים תהו איך זה שהשלטונות נתנו לה לדבר. מערך ההסברה הותקף קשות בידי מסבירני ייאוש וולונטריים שהשתלחו קשות בגל הירש, האדם הכי שנוא עליהם אחרי נתניהו ויחיא סינוואר. למה לא נאסר עליה להתראיין?
בצדק רב השיבו בני משפחת ליפשיץ ומקורביה שאיש לא יסתום לה את הפה. סבתא יוכבד "חיה את האמת שלה". יפה. אבל מה האמת שלנו? ובכן, הנה היא: עכשיו באים? הרי לשלטונות לא היה צל צילו של סיכוי לדברר את החטופה המבוגרת ששולחה במפתיע לחופשי, כפי שאין להם כעת יכולת דברור של גורם חוץ־צבאי כלשהו. אוזני העם כרויות אומנם לנאומיו התכופים של דובר צה"ל, גיבור המלחמה תת־אלוף דניאל הגרי, אך יכולותיו בתחום גיוס התקשורת למאמץ ההכרעה ולשמירת המורל, מוגבלות למדי.
במלחמת יום הכיפורים הציבור הישראלי לא ידע עד הפסקת האש שמוצב החרמון נפל או שהמצרים ירו סקאד אל תל־אביב. צנזורים צבאיים ערפלו את התמונה הקודרת על פי הוראה מגבוה כדי לאפשר את הניצחון. מדינה שפופה ונכת רוח עלולה להרים דגל לבן. אבל בימינו אין מלך בישראל, בקושי יש צנזורה, והמשמעת העצמית של מעצבי התודעה המקצועיים רופפת ביותר. רובם המכריע זורעים דכדוך, פקפוק וסכסוך, מפטפטים עצמם לדעת מבוקר עד ליל. חמאס וחיזבאללה צריכים רק לגלוש קצת באתרי החדשות שלנו כדי להבין מדוע התמרון היבשתי בעזה מתעכב, ומה תפיסת העולם העדכנית בקבינט המצומצם בנוגע למצב בצפון. הדבר היחיד שעוד יכול לבלבל אותם הוא העימות הלוהט בין הפרשנים עצמם: להיכנס מיד או לכתוש? לטפל בו־זמנית בלבנון או להתמקד ברצועה? להלום באויב או לטפל תחילה בחטופים? כמעט לכל אלוף במיל' או בכיר מוסד בדימוס יש דעה מגובשת, כאילו איש מהם לא הופתע ב־7 באוקטובר, וכולם תבעו תמיד להרוס את עזה כמו קאטו וקרתגו.
מקור הנחמה העיקרי כרגע, נקודת המשען, הוא העם. אחרי ההלם הראשוני, הציבור הרחב משרך דרכו באיטיות ובעוז אל ההבנה הכואבת שאם לא יקרה נס, הדברים יתגלגלו לאט, כמקובל בתקופת שעון החורף, בואכה האביב. בסוף כוחותינו יכו קשות בחמאס, כנראה עד רדתו. חיל האוויר כבר עשה בו שמות, ובעזרת השם עוד יעשה. מאות אלפי העזתים שנמלטו דרומה לא יחזרו צפונה בשנים הקרובות, אם בכלל. מוסדות המדינה אצלנו יתעשתו וישקמו את יישובי העוטף. בד בבד תתבצע חקירה מקפת של נסיבות האסון, לאו דווקא בוועדת החקירה המתוכננת, שלאור ניסיון העבר והרכבה הבג"צי הצפוי לא כדאי לתלות בה תקוות גדולות.
שום ועדת חקירה ממלכתית או ציבורית שהוקמה אחרי מלחמה לא מנעה מחדלים עתידיים. לא ועדת אגרנט, לא ועדת כהן, לא ועדת אור ולא ועדת וינוגרד. חלקן סיפקו את יצר עריפת הראשים של קבלני המחדל, אבל את ההליך הזה אפשר להקדים על ידי התפטרויות אמיצות או כפויות, כל מקרה לגופו. לא צריך לחכות שנתיים למסקנות. אם מישהו למעלה חושב שהוא יצליח לחמוק ממר גורלו בעזרת התעלולים הישנים, נכונה לו אכזבה. לכל היותר הוא יוכל להמתיק את פסק הדין של ההיסטוריה באמצעות ניהול ענייני של המשך המלחמה, חף משיקולים אישיים. לא לדהור קדימה אם מסוכן מאוד לדהור, ולא לדשדש כשאפשר לפרוץ. כמו צ'רצ'יל בשעתו, כמו טרומן, כמו בן־גוריון. בימים טרופים אלה אפילו זלנסקי יכול להיות מקור השראה. אחרי הכול, פוטין יותר מסוכן מסינוואר ומנסראללה גם יחד.
אסון מתגלגל
אחרי שתיקה בת שבועיים התייצב אהוד אולמרט בטלוויזיה כדי לחוות דעה על המלחמה. בעקבות רוב דרי האולפנים בחודש האחרון הוא הגיב בתיעוב כשהזכירו לו את ההתנתקות. ראש הממשלה לשעבר רואה בה עניין ארכיאולוגי, ניג'וס של נודניקים. אבל ההתנתקות היא ממש לא ארכיאולוגיה, כפי שאולמרט עצמו אינו ארכיאולוגיה. עובדה: הוא מתראיין על תקן של מומחה למנהיגות אף שכבר קרוב לחמש־עשרה שנים אינו ראש ממשלה, אפילו לא שר. עד לאחרונה השתבח בשקט שהושג בזכותו בצפון במלחמת 2006, וההתנתקות הלא התרחשה שנה בלבד לפני כן. אולמרט נמנה עם בכירי הוגיה, מאלה שהמשיכו להלל ולשבח אותה כמעט עד עצם ימינו.
באוטוביוגרפיה שלו מ־2018 הוא רומז בענווה לזכות היוצרים עליה. בין השאר מוזכר בה באריכות ריאיון מהדהד שהעניק לנחום ברנע בשלהי 2003, ובו קרא לנסיגה חד־צדדית מכל אזורי יש"ע. ברנע, שלפי עדות אולמרט השתוקק מאוד לריאיון הזה, שאל אותו כיצד להערכתו יתנהלו החיים לאחר הנסיגה. אולמרט השיב ש"אחרי הבום הראשון, שעלול להיות אלים למדי, יהיה צמצום משמעותי בטרור. תהיה חומה בינינו לבינם" (ידיעות אחרונות, 5.12.2003).
עכשיו, אחרי שהחומה נפלה, אנחנו אמורים לשכוח מה היה רעיון הקמתה? אסור להזכיר את עצומות האלופים בעד ההתנתקות מעזה שטובה לביטחון? אגב, אחד החתומים עליהן היה יצחק בריק. כן, אפילו הוא האמין שאפשר לשלוט בעזה מרחוק. גם זה ארכיאולוגיה?
זו לא ארכיאולוגיה, זו תפאורה היסטורית לכל דיון בנסיבות שבגללן נקלענו אל גיא ההריגה בשמחת תורה. מה לעשות, ההיסטוריה לא התחילה אתמול. היא אינה מסתכמת בעיוורון המודיעיני של מערכת הביטחון ערב המלחמה, ברפורמה המשפטית הנמהרת של יריב לוין או בגילויי הסרבנות המופקרים של כוחות קפלן. אי אפשר לתמצת אותה במילה "ביבי". ראש הממשלה הנוכחי נושא באחריות כבדה לאסון, כזו שאמורה לעלות לו בכיסאו, אך עיקר האסון נגרם בגלל קונספציית הנסיגות תחת אש וההשתוקקות לשקט בכל מחיר.
לפני היציאה מעזה חמאס היה כנופיית טרור גרידא. מסוכן, אבל הרבה פחות. ערב הנסיגה מלבנון חיזבאללה היה מרוחק קילומטרים מהגדרות בגליל. לא להזכיר את זה עכשיו בטלוויזיה זה כמו להתעלם מהסיבות להתחממות כדור הארץ גם כשבאירופה שורר מזג אוויר אפריקני, ולוב הופכת לוונציה חדשה. מלחמות אינן פורצות יש מאין או מהיד לפה. הן קצה הפתיל של תהליכים ממושכים. האקדח שנראה במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה.
ובכלל, מי שהבטיחו לנו שלום לדורות אינם זכאים כעת לקבלת מקלט מאחורי סינר השִכחה וההשכחה. "אחרי מאה שנות טרור באות מאה שנות הידברות ושכנות", התנבא שמעון פרס בדיון הראשון בכנסת על הסכם אוסלו (30.8.1993). חלפו כבר יותר ממאה שנה? בעיצומו של גל פיגועים קשה הוא דיבר על "תוכנית חכמה, אחראית, היסטורית, מוסרית" (11.5.94). האם לא מוסרי לגעור עכשיו בעדינות באלה שרק לפני כחודש – במלאת 30 שנה לאוסלו – עדיין עמדו על דעתם שהתוכנית ההיא אכן הייתה חכמה ואחראית?
מוסרי, מוסרי מאוד. אפילו מצווה. אומנם כל עוד התותחים רועמים אין מקום לדרישת הסקתן של מסקנות אישיות, מה גם שבכירי אדריכלי אוסלו וההתנתקות כבר מזמן אינם עימנו. רבין, פרס, שרון. לקסיקון התוכחה כלפי אדריכלים זוטרים שנותרו בחיים, עד מאה ועשרים, צריך להיות מאופק מאוד ובוודאי נטול שנאה. אבל כל עוד דעת הקהל נשלטת על ידי חסידי נסיגה כרוניים, לא הגיוני להניח להם לעצב באופן בלבדי את ניסוח המסקנות הראשונות של אירועי 7 באוקטובר, פן ישתלטו בהמשך על ניסוח המסקנות הסופיות וימיטו עלינו אסונות נוספים. בכל הזדמנות מתוקשרת צריך להזכיר את אוסלו, את ההתנתקות ואת הבריחה מלבנון. הן לא ארכיאולוגיה, הן אסון מתגלגל.
ובינתיים בפיקוד מרכז
נכון לשבוע השלישי של המלחמה, גזרת יו"ש סוערת הרבה פחות מכפי שניתן היה לצפות בתרחישי המערכה הרב־זירתית. בכל רגע היא יכולה להתלהט, את זה כבר למדנו לאחרונה היטב בגזרה אחרת, אבל לפחות עד ירידת השורות הללו לדפוס שורר באזור שקט יחסי. המלחמה שם היא יותר הגדרה של הלך רוח ושל כוננות עילאית מאשר תיאור מצב.
בשעות היום התנועה בכבישים דלילה כפי שלא הייתה מאז אינתיפאדת אל־אקצה. בשעות החשכה אין כמעט פלסטינים. בבת אחת הופסקו מופעי הזיקוקים הקבועים בכפרים שלצידי הדרך, מן הסתם בגלל חשש פלסטיני סביר שקולות הנפץ יגררו אש צה"לית חיה. בעל הבית לא השתגע, מבהירים בצבא, מפני שאסור לאבד עשתונות, הוא רק משדר תחושה שלא הזמן להתעסק איתו. הפרות סדר מטופלות ביד קשה במיוחד.
טקס העברת הפיקוד על אוגדת איו"ש, שנועד להיערך בחול המועד סוכות, נדחה עד להודעה חדשה. תת־אלוף אבי בלוט ממשיך בתפקידו. עשרות גדודי מילואים וצוותי כוננות מתוגברים מופקדים על סיכול הפתעות. בפתח היישובים העבריים מוצבים מא"גיסטים. יש גם נשק אנטי־טנקי, על כל צרה שאולי תבוא. פה ושם הוצבו מחסומים. לפי שעה אין טנקים, אבל כבר מסתובבים נגמ"שים מזוודים היטב. מדי לילה מתדפקים לוחמים ואנשי שב"כ על בתיהם של אנשי חמאס מהדרג המבצעי והעסקני כאחד. יותר משש־מאות חמאסניקים נשלפו מבתיהם למתקני מעצר. קרוב למאה מחבלים חוסלו, שמונה־עשר מהם בטולכרם בלבד. מסוק קרב הופעל נגד מסגד פח"עי בג'נין. שלושה בתי רוצחים פוצצו בתוך יממה.
הנחת העבודה הצבאית כאן אחרי אירועי שמחת תורה כפולה: ראשית, חמאס יו"ש, בניגוד לחמאס עזה, אינו מערך סמי־צבאי במתכונת נוח'בה או כוח רדואן. מבצעי כיסוח דשא חוזרים ונשנים במשך השנים מאפשרים להכות בו נמרצות עכשיו כדי שבתום המלחמה הוא יישאר בגדר רעיון לכל היותר, לא שלוחת טרור. שנית, אם בכל זאת תתארגן הסתערות רבתי על נקודות יישוב, היא תיהדף על ידי הכוחות במקום. ניסיון עוטף עזה מוכיח שבכל מקום שבו לוחמי צה"ל או כיתות הכוננות קידמו את פני הרעה, חמאס נבלם ונסוג. בניר־עם למשל, בסופה, בכרם־שלום.
"קרבות הבלימה של אזרחים בעוטף עזה הם מקור לגאווה", אמר השבוע הרמטכ"ל הרצי הלוי. ביום שני בערב, באולם הפיס ביישוב פסגות שבבנימין, מול רמאללה, הצטופפו תושבים רבים כדי להתמלא גאווה. פסגות מרוחק מאוד מהחזית בדרום, אך שניים מבניו נהרגו בקרב על כרם־שלום – עמיחי וייצן וידידיה רוזנברג. אביו של ידידיה, ישראל, התארח אצל בנו בחג שהפך ליום אבל. כבר בתוך ימי השבעה התחיל לחקור את השתלשלות קרב הבלימה שבנו וחבריו ניהלו במשך שעות נגד הפולשים מרפיח. בקושי שבועיים חלפו מאז, אך אבא ישראל כבר משחזר את הסיפור בידענות ובענייניות של מומחה ותיק, נחוש בדעתו להרחיב ככל האפשר את תודעת גבורתם של מגיני היישוב המעורב, שכשמו כן הוא – כרם של שלום בין חילונים לדתיים, שיתוף פעולה מוצלח של תנועת הקיבוצים ותנועת אמנה.
עמיחי וידידיה נפלו, אך כרם־שלום ניצל. הוא לא הובס. ישראל לא הובסה. חמאס עזה הצליח להערים על צה"ל, להמם אותו למשך שעות, אבל לא לגרום לו למנוסה. קרבות הבלימה העיקשים, שיעורי ההתגייסות הסיטונאיים למילואים ותשוקת הניצחון בנקודות הכינוס בדרום, בצפון וביו"ש – הם אלומת אור עוצמתית באפלת החודש האחרון. כל הארץ חזית וכל הצבא רוח לחימה.
להצדיע לעזה
נאום הסנגוריה של מזכ"ל האו"ם על חמאס לא אמור לטלטל את מנויי הארץ. העיתון הישראלי הנקרא ביותר באנגלית, ומן הסתם נקרא גם באו"ם, מספק כבר שנים גיבוי מוסרי לארגון הזה, ולא רק בדמות המאמר הבוגדני הטרי של עמירה הס. במשך שנות דור נדפסו בו דברי אהדה והבנה למיידי האבנים ביו"ש, ואפילו למפעילי נשק חם נגד אזרחים ישראלים. הארכיון מכיל אינספור דוגמאות לכך, עד כדי ספר שלם, אבל הפעם נסתפק באחת, מה שגדעון לוי כתב על חמאס אחרי אחד הסבבים הקודמים בדרום.
"להצדיע לעזה", הייתה הכותרת, ובהמשך באו המילים הבאות: "אלמלא עזה, הכיבוש הישראלי היה נשכח מזמן. אלמלא עזה, ישראל הייתה מוחקת את הבעיה הפלסטינית מסדר יומה כליל, ממשיכה בשלה, בסיפוחיה ובפשעיה… אלמלא עזה, גם העולם היה שוכח. מרביתו כבר עושה זאת. לכן צריך עכשיו להצדיע לעזה ובעיקר לרוח עזה, היחידה שעוד מפיחה חיים במאבקו האבוד והנואש של העם הפלסטיני לחירותו.
"המאבק הנחוש של עזה צריך לעורר התפעלות גם בישראל. קומץ אנשי המצפון שעוד נותרו כאן צריכים להודות לרוח עזה, שלא נפלה. לעזה אין ברירה. גם לחמאס לא. כל ניסיון להטיל את האחריות על הארגון, שהלוואי שהיה חילוני, פמיניסטי ודמוקרטי יותר, הוא בריחה מהאשם האמיתי. לא חמאס הוא שסגר את עזה. גם לא תושבי עזה סגרו את עצמם. ישראל (ומצרים) עשו זאת. כל ניסיון מהוסס של חמאס להגיע להתקדמות כלשהי עם ישראל נתקל מיד בסרבנות הישראלית האוטומטית. גם העולם לא מוכן לדבר עמם, לך תבין למה.
"נותרו העפיפונים, שעלולים להוביל לעוד סיבוב של הפצצות והפגזות ישראליות חסרות רחמים, שישראל כמובן לא מתכוונת אליו. אבל מה הברירה שנותרה לעזה? דגל לבן מעל גדרותיה, כמו זה שהגדה הניפה? חלום על אי ירוק בים שהשר ישראל כץ יבנה לה? נותר לה רק המאבק, שאי אפשר שלא להעריך אותו, גם כשאתה ישראלי שעלול להיות קורבנו" (הארץ, 15.7.2018).
