אחרי שבועיים וחצי, בשעה טובה, הגיעה הקריסה. באופן תמוה זה היה עוד לפני הביקור שובר הלב ביישובי עוטף עזה. הרבה אחרי שעדויות האימה הגיעו משם במהלך שמחת החג, ובעקבותיהן הסרטונים המטלטלים. אחרי ההבנה שהבן גויס בצו שמונה דרומה; שהבת ומשפחתה מבלות את החג הבלתי אפשרי הזה במושב תקומה שבדרום. הרבה אחרי שנחלצו משם בתום שלושים שעות ממ"ד, ובאו היישר אלינו – כי מה יש להם לחזור לביתם בקריית־שמונה. אחרי ההתמודדות עם בעלי החרדות שמסביב, ועם סרטוני התמיכה במתקפת חמאס, הבלתי ניתנים לעיכול. אפילו שרשרת ניחומי האבלים עברה איכשהו בשפיות חלקית, גם הדאגה לילדים ולאחיינים באשר הם. לא היה זה עומס המשימות המקצועיות שלא מאפשר לברוח ולו לרגע מענייני השעה, שהצליח לשבור את נעילת הרגשות.
רק רגע אחד של חוסר תשומת לב למנגנון ההישרדות הנפשי, הספיק כדי ששערי דמעה וחרדה ייפתחו ויסרבו להיסגר מחדש. באיחור אלגנטי, ההבנה שאין בידי שום דרך להגן על האהובים עליי מכול, היקרים לי מכל יקר, מחלחלת ומכאיבה. לא בבית, לא בשירות, לא בישיבה, לא בקניות ולא בדרכים. ההכרה ששום שואה, טרור או פוגרום בלתי נתפס לא ישכנעו את מבקרינו העיקשים שהגיעה העת לזהות מיהו האויב האמיתי במזרח התיכון ומי הקורבן הסדרתי שלו. ההבנה שגם בתוככי האחדות המדהימה הזו, שהוציאה את מיטב הרקפות מבין הסלעים השונים, ציידי השסע ימשיכו ללבות את הסכסוך הפנים־ישראלי.
ואז הוא מתקשר אליי משם, ומזכיר לי מה אמרתי אני רק לפני כמה ימים. איך מול תמונות ההגליה שעוברות בראש כמו עיבוד מחודש לשער טיטוס הנורא, עולות תמונות התקומה. הנחמה. השפיות. הרי המדינה הזו התחילה מנקודת מוצא הרבה פחות טובה מזו שזכינו להגיע אליה. מטריטוריה קטנה ושברירית, מיעוט מסוכסך מול רוב ערבי שהתאחד נגדנו, מדינה אחרי מדינה. והעולם, אותו עולם שהצביע בעדנו, הביט בסקרנות במלחמת הקיום הראשונה שלנו כאן, כשאנחנו אוחזים במענה קלוש מאוד לאינטרסים הבינלאומיים שלו. אבל קמנו, ויצאנו לחירות. וגדלנו באורח פלא ונס. בימי ההמתנה לקראת מלחמת ששת הימים – ששת הימים! – הבדיחה הרווחת הייתה שהאחרון שיוצא מכאן שיכבה את האור. אחר כך, חצי יובל אחרי קום המדינה, מלחמת פתע איומה הביאה עננת שכול לכל בית שני, ולא פעם לשכול שני באותו הבית. גני ערים הולאמו לטובת בתי קברות המוניים. מדינאי דיבר על חורבן בית שלישי. היה שבר, היה כאב גדול, אבל היו גם עוז ותפארה. ואז חמישים שנות צמיחה, אף שלרגע לא נתנו לנו לנוח על זרי הדפנה והנורמליזציה. לרגע לא אפשרו לנו להניח את החרב.
אולי עוד מוקדם לצחוק את צחוקו של רבי עקיבא. גם הוא המתין מעט עד שראה לנגד עיניו הטובות את נבואת זכריה נוכח התגשמותה של נבואת אוריה בן שמעיהו. והנה אנחנו הרי כבר צוחקים, מתחזקים דווקא מרוח הלוחמים, שבין אימון למטווח מזריקים לנו לווריד עוד סרטון משעשע של משה קורסיה ואחרים. עוד ריקודי חתונה בשטחי כינוס, ושירת אמונה אדירה ואופטימית של מי שמוכנים לתת הכול בשבילנו, בשביל החיים. זה דור כזה של טיקטוק שיודע להתגייס כדי להצחיק אותנו, כדי להעצים.
אז הוא מתקשר לחזק אותי מהחזית, ואומר תודה שחיזקתי אותו. איזה חיזקתי, משוגע של אמא, אתה מחזק אותי. כן, יש להם המון אוכל. לא, זמרים לא יכולים להגיע אליהם, אבל חיל האוויר עושה מדי לילה מעל שמי עזה מופע אור־קולי. לא, לא קר בלילה. חם פחד ביום. לפני שבוע אבטחו פה לוויות, היום עלייה לקבר. ורגע, מעדכנים אותו שעכשיו מישהו עובר להאכיל את החתולים. חתולים של תושבים מפונים. א־לוקים שבשמיים, איזה עולם מטורף ומטריף. וכשהוא מזהה רבע חולשה בקול שלי, הוא אומר: "מה את מקשיבה בכלל לכל אלה. זה יפה שהם חושבים שהם מקבלי ההחלטות. יש רק אחד שמקבל אותן, והוא מכוון את מי שצריך. רוצה לקרוא משהו אקטואלי? תפתחי תנ"ך, שם נמצאים הפובליציסטים הכי עדכניים שיש". אז הוא מצטט לי על מלחמת דוד והעמלקים, ואני מחזירה לו מיחזקאל. "לכן הרי ישראל שמעו דבר השם א־לוקים, כה אמר השם א־לוקים להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות ולחרבות השממות ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגויים אשר מסביב… ולא אשמיע אליך עוד כלימת הגויים וחרפת עמים לא תשאי עוד וגוייך לא תכשלי עוד, נאם השם א־לוקים… ונתתי את כבודי בגויים, וראו כל הגויים את משפטי אשר עשיתי ואת ידי אשר שמתי בהם… עתה אשיב את שבות יעקב, וריחמתי כל בית ישראל… וכנסתים על אדמתם ולא אותיר עוד מהם שם, ולא אסתיר עוד פניי מהם". אז אנחנו אומרים ביחד אמן, ושנשמור על עצמנו. כי זה דור כזה, של אינסטגרם וטיקטוק, שיודע לחזק מהחזית את העורף, גם כשכל העורף חזית.
אחים לשש־בש
כן, הם עם חולצות של "אחים לנשק". כן, הם תורמים ויש להם אג'נדה שאולי תפרוץ בעוד חצי שנה או שנה, ותקבל ביטוי פוליטי מאכזב או מכעיס. לא אכפת לי. הם שם עכשיו, תורמים מיליארדים, לא פחות. מקימים מערכי גיוס ציוד ומזון, לחזית ולמפונים. אחרי שהקימו מערך זיהוי חטופים וגופות, אחרי שהזניקו מטוסים פרטיים למדינות שונות, לבשר בשורות איוב למשפחות בחופשה שנחטפו להן ונרצחו להן, כדי שלא ישמעו בטלפון או ברשתות. הם לא לבד, הם בטח לא היחידים. גיוס המונים בשטח הוא נחלת החרדים והסרוגים, הימין והשמאל, הביביסטים והמתנגדים. אנחנו בוחרים את מה לראות. אנחנו בוחרים לחטט באידיאולוגיה, באינטרסים ובערכים.
לרגע אנחנו תופסים את עמדת בעל הרכב החדש והצהוב, שיוצא לנסיעה ובטוח שפתאום הכביש מלא רכבים צהובים. כל אחד ומגזרו, כל אחד ושיוכו, מזהה את עצמו בין המגויסים והתורמים. מפרגנים גם לצבעים האחרים, בטח. אבל לא יותר מדי, לא להגזים. בשטח הילדים שלנו יושבים יחד, מדברים על הכול, גם על פוליטיקה. אבל בכבוד, בהומור, באחוות לוחמים. הם יושבים בתקופת ההמתנה מורטת העצבים הזו, ומשחקים יחד שש־בש. שומרים, מתאמנים, מבשלים בדירה שתושב חילוני למהדרין נתן להם, והסביר שהם חייבים להאמין קודם כול בא־לוקים, אחר כך בעצמם ואז בלוחמים שלצידם. רק ככה מנצחים. והם – דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים – מהנהנים ומקבלים. אלה הילדים שלנו, של כולנו, שעזבו הכול ומסכנים את הכול בשבילנו, אנשי המקלדת הקלה על הרשת, אנשי החרפות והגידופים. והלוואי שנהיה ראויים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
