ביוון הקדומה, ההבדל בין אתונה וספרטה היה גדול מאוד: אתונה הייתה עיר התרבות, התיאטרון, השירה, הפיסול והציור, במקביל להיותה עיר מחוז כלכלית משגשגת וצבעונית. מדענים פרחו בה והמצאותיהם מדהימות עד דורנו. פילוסופים פיעמו את רוח האדם החושב.
לעומתה ספרטה הייתה עיר אפורה, משעממת למדיי שהפנתה את האנרגיה שלה להתעצמות צבאית, לפיתוח הכוח הגופני והביטחון הציבורי ותרגמה אותו למונחים של ניצחון בשדה הקרב על אתונה שהייתה חלשה יותר ממנה בהיבט הצבאי.
ישראל, מדינת העם היהודי, קמה במלחמה עקובה מדם שבמהלכה הקריב היישוב היהודי בארץ אחוז שלם מבניו. זיכרון השואה ומוראותיה הטרי, וזעקות "אידבח אליהוד" ששמענו במהלך השנים, כפו על ישראל להיות קשה וקשוחה. היא החזיקה את אזרחיה הערבים תחת ממשל צבאי במשך שמונה עשרה שנותיה הראשונות בשל האיום שהיא חשה מהם, מתרבותם ומדתם. המדינה הייתה "ספרטה" בכל מאפייניה ועוד לפני שמלאו לה עשרים שנה ניהלה מלחמת ניצחון מוחץ על שלוש מדינות ערביות, הרסה את צבאותיהן וכבשה מהן שטחים משמעותיים.
עם הזמן המדינה התרככה, ביטלה את הממשל הצבאי בשנת 1966, ובמקביל למלחמות עם שכניה-אויביה פיתחה את הכלכלה, המדע, האקדמיה, התרבות, השירה, הספרות, המוסיקה ושאר האמנויות, החליפה את פרדסי התפוזים בפארקי היי-טק ומעל לכול: אימצה שיטת משפט ליברלית שהכשירה בשם הדמוקרטיה ארגונים ומפלגות שחרטו על דגלם את חיסולה כמדינת העם היהודי. מערכת המשפט כפתה על הצבא שורה ארוכה של מגבלות (לדוגמה: "הקש בגג", איסור על "נוהל שכן", "תגובה מידתית"), שסירסו את כוחו וחיסלו את כוח ההרתעה שלו וכך הקנתה לאויבינו תחושה שהמדינה מוותרת על כוחה ועוצמתה.
ארגוני חברה אזרחית משופעים בכספים חיצוניים עמלו יומם ולילה לעקור את רוח הציונות מקרב הישראלים, באמצעות עמעום והמצאת תחליפים לדבקות רבת הדורות של היהודי במורשתו הדתית. רוחות הליברליזם הניהיליסטי המנשבות בעוצמה באירופה ובצפון אמריקה חדרו אל החברה הישראלית, והאינדיווידואליזם החליף את תחושת הקהילה והמחויבות לחברה ולמדינה. שיח הזכויות ביטל את תודעת החובות ושירות החובה בצבא הפך בפועל לאופציה ולא תמיד המועדפת.
ההיי-טק העיף את הכלכלה אל על והפך אותנו לאומת הסארט-אפ. ההשקעות זרמו, הביקושים תפחו ומחירי הנדל"ן האמירו. פיתחנו במרץ רב את האמנות לסוגיה השונים: התיאטראות, התזמורות, המקהלות, הלהקות, ההופעות, הפסטיבלים, מסיבות הטבע, מוזיאונים, גלריות ושבוע הספר, הפכו אותנו ל"אתונה על סטרואידים".
התפיסה הליברלית המאמינה ב"ערכים אוניברסליים" וש"כל בני האדם רוצים אותו דבר" גרמה לנו להאמין שאויבינו הפכו לידידינו וכל מה שהם רוצים זה עבודה, הכנסה, פיתוח, בריאות, השכלה רווחה, יציבות ועתיד דומה להווה שלנו. התפיסה הזו ש"האחר הוא אני" וש"החמאס הוא שחקן רציונאלי" (כלומר מונע על ידי אותו רציונאל מערבי שלנו), סימאה את עינינו מלראות את הסימנים, ואטמה את אוזנינו מלשמוע את הקולות, שהעידו על ההכנות של אויבינו להתנפל עלינו בהפתעה, כמו שעשו לפני חמישים שנה בדיוק מצמרר.
בתגובה אינסטינקטיבית השליכה אתונה את הכללים ההזויים שקבעה מערכת המשפט, השתיקה את היועצת המשפטית והפשילה שרוולים כדי להשיב לאויביה פי שבע על חטאותיהם. היא סילקה מהמרחב הציבורי את כל ההפגנות, המחאות והסיסמאות שערערו את הלכידות החברתית בשנה האחרונה, העירה מחדש את הסולידריות הישנה, הקיצה לחיים את רוח ההתנדבות, פיעמה בלבבות רבים להתנדב למילואים, והביאה אלפי חרדים אל לשכות הגיוס. חיילי הצבא קצרי רוח להיכנס לרצועת עזה ולהשמיד את כוחו הצבאי של חמאס למרות שהם יודעים היטב את המחיר היקר שהם ישלמו. "ספרטה" חזרה לחיים והיא נחושה לחדש את ימיה כקדם וללמד את אויביה לקח שלא ישכחוהו לעד.
ספרטה המחודשת מבינה היום הרבה יותר טוב מהו הג'יהאד, מהי הכוונה האמיתית של שכניה-אויביה, מה בדיוק הם יעשו לבניה היהודים ולבנותיה היהודיות אילו תהיה להם שוב היכולת וההזדמנות, מהם אמצעי ההונאה שהם – אש"ף כמו חמאס – הפעילו, מפעילים ויפעילו עליה, ואיך להימנע מליפול שוב לתוך מלכודת הדבש שהם הניחו לרגליה.
ספרטה החדשה זוכה לתמיכה חסרת תקדים ממדינות הציוויליזציה כי הן מבינות לעומק את מהות המאבק בין התרבות והברבריות, בין המודרנה ומורשת המאה השביעית, בין הנורמליות והג'יהאד. מדינות הציוויליזציה מבינות היטב שספרטה החדשה נלחמת את מלחמתן, ואם היא תיפול הן – האתונות – ייפלו אחריה.
השאלה החשובה אחרי הניצחון תהיה: האם הסקנו את המסקנות? האם שוב נראה את רוח אתונה מרגיעה את ספרטה אט אט, מרדימה אותה כדי להוציאה חרש חרש מהזירה כדי שהיא – אתונה – תוכל לשוב ולהפיל אותנו אל קונספציה שקרית שתסמא את עינינו למען לא נראה ולא נבין את כוונתו האמיתית של הזאב המעמיד פני כבש, ולא נבין את כוונתו להקים מדינת טרור על הרי יהודה ושומרון, מדינה שביצוריה יהיו חפורים בסלע, לא בחול כמו בעזה.
בשכנות העמים הערביים והאסלאמיים אין לאתונה סיכוי לשרוד, ולכן מאז המאה השביעית לא הייתה במזרח התיכון עיר במאפיינים התרבותיים של אתונה. אם ברצון ישראל לשרוד כמדינה רבת גוונים, יצור זר בסביבה המזרח תיכונית, היא חייבת למצוא את הסינתזה בין שתי הערים, בין שני עולמות התוכן: להיות כלפי חוץ ספרטה יהודית שרירית, חזקה, מסוכנת ומאיימת כדי לשרוד, וכלפי פנים אתונה רוחנית משכילה, חדשנית והייטקיסטית.
רק סינתזה כזו, אחדות כזו, לכידות כזו, של סייפא וספרא, של שריר ורגש, של רובה ופרח, של ספרטה ואתונה, תבטיח לנו את הקיום היהודי ששב לארץ אבותיו אחרי אלפיים שנות גלות.
בשורות טובות, ישועות ונחמות לכולנו
