אין שם לתקופה הזו בה אנחנו נמצאים.
בראש שלי יש הגדרה מאוד ברורה למהו עבר ומהו עתיד, אני גם יודעת שיש דבר כזה הווה ושהוא מאוד חמקמק. לא ניתן ממש להחזיק אותו ביד, כי בן רגע הוא הופך לעבר.
אלא שהשבועיים האחרונים מרגישים כמו הווה מתמשך. הווה מאוד נוכח ועכשווי, שבאופן ביולוגי לא נראה לי שיש לבן האנוש הממוצע יכולת אמתית להתמודד אתו.
השאלה העיקרית אותה אני שומעת, הן בראש שלי והן בכל מקום, היא מדאיגה ומעוררת אימה. "מה יהיה". מה יהיה אתנו? מה יהיה עם המלחמה? מה יהיה עם המשפחות השכולות? עם החטופים?
וככל שאני מרשה לעצמי להיכנס פנימה אל תוך השאלה הזו, אני מבינה מדוע היא בעצם תכלית החולשה שלי. בהיותי אדם פשוט וממוצע, כזה שנמצא בתוך סיטואציה כל כך גדולה וחיצונית שההשפעה שלי עליה היא מאוד מינורית. כי, מצד אחד אין לי שום שליטה, וגם לא יכולת להדחיק את השאלה הזו. ומצד שני אין לי שום מודל בחיי הקודמים שיספק לי ערובה או ביטחון כלשהו, וינסה לענות עליה באופן שינקה קצת את הערפל בו שרוי העתיד.
במערבולת הרגשות הנגזרת מחוסר היציבות המתמשכת הזו, אני מנסה למצוא קצת הגיון. קצת אחיזה. משהו שילך איתי לאורך מספיק זמן, כדי שלא ייגמר לי האוויר.
במסגרת סיבובי בין ניחום לניחום ובין אלמנה לאלמנה, הגעתי גם לכפר הנופש שפיים – שם נמצאת קהילת כפר־עזה.
על הדשא מאחורי כפר הנופש הועמדו אוהלים לבנים גדולים, אוהלי אבלים. בכל אחד מהם יש שולחן עם קצת אוכל ושתיה, כמה כסאות נמוכים ולידם כסאות גבוהים, ובכניסה רשום שם המשפחה האבלה, היושבת שבעה.
הרגע בו הגעתי אל מתחם האבלים הזה, היה המטלטל ביותר שחוויתי מאז התעוררנו לתוך הסיוט הנוכחי. בבת אחת הכתה בי ההבנה באיזה משבר נוראי ותהומי אנחנו נמצאים.
החוויה המטלטלת השנייה הייתה כאשר חיבקתי אותן, את האלמנות ואת האבלות האחרות שיושבות שם. כולן מוקפות בחברות וחברים, בבני משפחה, ולכולם יש מבט דומה בעיניים. מבט חסר מיקוד.
רק בפעם השלישית, כאשר הגעתי לקהילה נוספת הנמצאת בגלות מהיישוב בו היא גרה ומנסה לקיים שגרה זמנית אחרת – הפעם בגוש עציון, רק אז הבנתי מה בעצם מספר לי המבט חסר המיקוד הזה בעיניהן של האבלות.
הן עדיין לא התחילו להתאבל.
כשרזיאל נרצח, ימי השבעה הארוכים היו עבורי ועבור הסביבה שלי זמן שאיפשר להישאב אל תוך האבל. לתת לחלל ולחוסר את המרחב הנדרש כדי למצות אותם ולהצליח בסופו של דבר לצאת בחזרה ולבנות מחדש.
הימים שהגיעו אחרי הרצח היו קשים. יותר מכל זכור לי היום הנורא בו קראתי לחברותיי שיעזרו לי למיין ולפנות את חפציו הרבים של רזיאל, והלילה שהגיע לאחריו. לילה בלי אוויר בריאות, ועם ריק מוחלט שהזדחל לתוך חיי.
אבל במקביל, אז גם התחלתי ללמוד את החיים החדשים האלו. את ההיגיון המעוות שבהם, את חוסר הנורמליות, ובעיקר, את עצמי בתוכם.
שום דבר מכל זה, לא דומה לאבל הרב שקיים עכשיו. אין שום שלבים, שום תהליך, שום עיבוד ושום התחלה של שום דבר.
יש רק כאוס גדול, בו אנשים מרוכזים במהלך ימי השבעה במחשבות על הבית שיצטרכו לבנות מחדש כי ביתם שלהם שרוף אי שם. ובמקרים רבים, בנורא יותר: גורלו הבלתי ידוע של בן משפחה שטרם נמצא או שנתון בשבי גיהינום המחבלים מעזה, או בלוויה הבאה של בן משפחה נוסף שתתקיים כשיקומו מהשבעה הנוכחית.
מטרה אגואיסטית
בכל חוסר היציבות הזה, לצד הפחדים הממשיים ממפלצות שהפכו למציאות ומאיימות בכל רגע לכלות את כולנו מרוב פחד, שאלת ה"מה יהיה" הופכת גם היא לבוץ טובעני. אנחנו מפרפרים בתוכו, ולאט לאט שוקעים יותר ויותר.
כשהקמתי את סיירת האלמנות והאלמנים המדהימה, סיירת בה שותפים כמאתיים אלמני ואלמנות ישראל משלל מקומות, תחומים, גילים ואירועים המשתדלים לעטוף וללוות כל אלמנה שנזרקה לתוך הבור הזה, הייתה לי מטרה אגואיסטית אחת.
שתהיה לי תעסוקה. שאמצא את עצמי פועלת באופן משמעותי בתוך חוסר האונים הפוקד אותי ואת כולנו, מי יותר ומי פחות. ידעתי שזה מקום בו אצליח לעזור ולהשפיע, ולשמחתי צדקתי.
ואני רוצה להציע הצעה. לבקש שנתמקד בשאלה אחרת, שהיא שכנה של "מה יהיה", אבל על התשובה לה, יש לנו הרבה יותר יכולת השפעה. שאלה שאני חושבת שאם נהפוך אותה למרכזית באירוע, אולי נצליח לספק לעצמנו שמץ של הגיון וכוח לעבור את התקופה הקשה הזו בגאון ובעוז.
בואו נמיר אותה לשאלת "מי נהיה".
אני מאמינה שהמקום היחיד עליו אני באמת יכולה להשפיע ואותו אני יכולה לייצב בימים האלו הוא אני. מאמינה שאם אמצא לעצמי את התחום, ולו הקטן ביותר, בו אני כרגע מוסרת את חיי (בעזרת השם באופן מילולי בלבד) אין לי ספק שזה יעורר בי ובכולנו כוחות חדשים וינער מאתנו את תחושת חוסר האונים.
ואני יודעת, בעוד שנה, כשנתבונן בתקופה החשוכה הזו וניזכר כמה נורא היה, כמה כאב, שכול ולב כבד נשאנו, נוכל גם להביט בעצמנו ולהתפעל מכמות הכוח וכמות האור שהפקנו במו ידנו מתוך לב החשיכה.
וכשנהיה שם, בעתיד שיתבהר בסופו של דבר, אנחנו כבר נדע הרבה יותר מי היינו ומי הפכנו להיות.
בעוד שנה, כשנתבונן בתקופה החשוכה הזו וניזכר כמה נורא היה, כמה כאב, שכול ולב כבד נשאנו, נוכל גם להביט בעצמנו ולהתפעל מכמות הכוח וכמות האור שהפקנו
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
