אם תשאלו היסטוריון צבאי מיהו המצביא שראוי לכינוי “הגדול בכל הזמנים", סביר להניח שאחד ממועמדיו המרכזיים יהיה אלכסנדר הגדול. בכל הפרמטרים כמעט מדובר בגאון צבאי שקשה להתחרות בו; אסטרטגית, טקטית, פיקודית, בתחום בניית הכוח. מאז היה נער נלחם אלכסנדר בלי הרף נגד כוחות גדולים ומאומנים, ומעולם לא הפסיד. בזכות יכולתו זו יוון, שהייתה אוסף של ערי־מדינה קטנות ונפרדות בעיקר באזור הים התיכון, ניצחה את האימפריה הפרסית והפכה למעצמה שהשתרעה על שטח עצום.
אלכסנדר היה מצביא מסעיר, מלא נחישות, יצירתיות, מהירות ויוזמה. הוא היה התקפי ונועז לכל אורך הדרך, ומלחמותיו נלמדות כמופתים צבאיים. אבל חלק מגדולתו נבעה מרב־גוניותו. הוא התאים את האסטרטגיה, הצבא והאמצעים למטרה ולתנאים, מתוך סט כלים נרחב. אחד הכלים החשובים ביותר שקיבל אלכסנדר מאביו פיליפוס היה צורה מיוחדת של מלחמת התקפה: מצור.
קחו למשל את העיר צור שבלבנון. צור הייתה פעם אי. איך קרה שהתחברה ליבשה? התשובה היא שבדרכו דרומה למצרים, אלכסנדר צר על צור, וכדי להגיע אליה בנה צבאו מזח גדול שיאפשר גישה קרקעית לעיר. עם השנים והסחף התרחב המזח לממדיו דהיום, וכך התחברה העיר ליבשה.
הציבור לא יתנגד לכך שהשמדת חמאס וכיבוש הרצועה יימשכו כמה חודשים יותר, אבל עם פחות אבדות אצלנו, לשחרור של כוחות לאימונים והכשרות, להתאמת צה"ל והעורף לאיומים
המצור על צור היה ארוך, וכלל התקפות נגד מוצלחות מצד העיר הנצורה, שעיכבו את בניית המזח. אבל אלכסנדר המשיך בלי לאות, בנה את המזח, הוסיף מגדלי תקיפה ופלישה, הגדיל את הצי כדי להדק את בידודה של העיר מהים, והוסיף לאוניות כלי מצור. ברגע האמת הוא תקף גם מהמזח וגם מהסירות סביב, ואחרי שבעה חודשים ארוכים נפלה צור תחת חרבו.
אחרי המצור על צור המשיך אלכסנדר לכיוון מצרים, אלא שעיר אחת עדיין עמדה בדרכו: עזה. עזה הייתה גבוהה ומוקפת חומה. בעיר שלט אדם בשם באטיס, שלדברי ההיסטוריון הרומאי אריאנוס, “הביא שכירי חרב ערבים ובמשך זמן רב אגר מספיק מזון למצור ארוך. בבטחו שהמקום לא ייכבש בכוח, הוא החליט לא לתת לאלכסנדר להיכנס לעיר".
גם המצור על עזה, שמשכו לא ברור, לא היה פשוט. העזתים תקפו בהפתעה את הצרים לפחות פעם אחת, ואלכסנדר עצמו נפצע בקרב (אחת מפציעותיו הרבות). הצרכים הלוגיסטיים היו מורכבים. הצבא נדרש לבנות ולהביא כלי מצור, להקים סוללה גדולה שתעמיד אותם בגובה המתאים, ולחפור מנהרות תחת קירות העיר כדי לערערם. אחרי שלוש התקפות, ברביעית הצליחו המקדונים לחדור לעיר, ואף שאזרחיה המשיכו להילחם, הצבא המקדוני הגדול והמוכשר יותר הביס אותם. באטיס הוצא להורג, ואלכסנדר כבש לעצמו את היעד האחרון בדרך למצרים.
אלכסנדר התאים את עקרונות מלחמת המצור לצרכיו, וברור שהסיפור ההיסטורי רלוונטי רק באופן חלקי למצבנו, אבל הוא מאיר נקודה מרכזית אחת: אסטרטגיה התקפית איננה בהכרח דינמית. יש מגוון דרכים להתקפה. שיטת המצור של אלכסנדר היא אחת משלל דרכים שונות להתיש, להוגיע, לייאש ואפילו להכניע את האויב, עוד לפני מגע מלא, ולטובתו של התוקף. וגם המצור, אם הוא מוצלח, נגמר תמיד בכיבוש מלא של היעד.
במילים אחרות, מצור הוא כלי אסטרטגי חשוב, עם תורה והיגיון משלו. אין בו שום דבר “חלבי", כפי שאין למלחמת תמרון יתרון עקרוני. השאלה היא אחת ויחידה: איך מגיעים לניצחון על האויב באופן מיטבי. יכול להיות שעד שיתפרסמו שורות אלו, המבצע הקרקעי בעזה כבר יהיה בעיצומו. אבל אפילו במקרה הזה, יותר מלגיטימי לשבת ולשקול, מתוך חשיבה צבאית מקצועית ומפוכחת, איזו אסטרטגיה היא המיטבית לכיבוש הרצועה והשמדת חמאס. במיוחד כשמביאים בחשבון שבאמצעים הצבאיים הקיימים היום, מצור יכול להיות מאיים וקטלני הרבה יותר מאשר בעולם העתיק.
אינני רוצה לבקר יתר על המידה את הדרג הצבאי שלנו בזמן מלחמה, אבל אסור להתעלם מהמציאות. קשה שלא לזהות בדרג הביטחוני חשיבה שבלונית מדי ואפילו זחוחה – כן, עדיין. הם מתדרכים בביטחון שהפתרון היחיד, ההכרחי והבלעדי, לכיבוש עזה, הוא תמרון מיידי עם צבא גדול, אף שברור שזה הצעד הצפוי ביותר, ושברצועה הקטנה, הצפופה והמישורית, האפשרויות מוגבלות. המדינאים מקבלי ההחלטות צריכים לדרוש שיפסיקו לתדרך ויניחו על השולחן עוד אסטרטגיות שאפשר יהיה לבחור מהן; ואם הם לא יכולים, שיניחו את הדרגות.
יש עוד שיקולים שצריך לבחון. החשוב שבהם הוא התרחבות המלחמה לחזיתות נוספות. אבל גם בזה לא די. אלוף בדימוס יצחק בריק טוען שהצבא עדיין לא מוכן; שאחרי שנים של הזנחה, מתוך קונספציה שאין שום היתכנות למלחמה, צריך יותר זמן לתכנון, הצטיידות והכשרות. הניסיון מלמד שלא כדאי לזלזל בטענותיו. ועוד, כפי שהיסטוריון צבאי אמר לי השבוע, אחת הסיבות להחלפה בזמן מלחמה של גנרלים שכשלו היא החשש שהם להוטים מדי לפצות על הכישלון, ועלולים לפעול באופן נמהר. וצריך לזכור גם שהצמרת הצבאית והמדינית שלנו מעולם לא ניהלה מלחמה קיומית. באופן אישי הייתי מעדיף שישדרו קצת זהירות, דאגה והפקת לקחים; יהירות וביטחון עצמי מופרז קיבלנו מהם מספיק במשך השנים.
כעת אנו מגיעים לדרג המדיני־ביטחוני: הגיע הזמן להחליט. המצב של לא לבלוע ולא להקיא לא עובד במלחמה, ודאי בכזו שעלולה להתפתח לעוד חזיתות. מלחמה דורשת אסטרטגיה ברורה, שממנה נגזרים אינספור מטרות, אמצעים, יעדים ופעולות.
אם מחליטים, למשל, על מצור, הוא צריך להיות מצור. לפי ההיגיון הצבאי ולפי אותיות החוק. דומני שהציבור לא יתנגד לכך שהשמדת חמאס וכיבוש הרצועה יימשכו כמה חודשים יותר, אבל עם פחות אבדות אצלנו, לשחרור של כוחות לאימונים והכשרות, להתאמת צה"ל – והעורף – למסכת האיומים הנוכחית. אבל בכל מקרה, פופולרית או לא, זו החלטה של הצמרת המדינית, והיא חייבת להיות ברורה, חד־משמעית וציבורית.
המצב הנוכחי, שבו אין החלטה ברורה, הוא רע. הוא יקר, לא יעיל, ומשדר שאין תכלית. עם ישראל מגויס. כולנו באירוע, נותנים את מלוא הגיבוי ועושים כל מה שנדרש. הצמרת צריכה לתת לנו מטרה ברורה, שסביבה נרכז את המאמץ.
