"בעזה ראינו שגם כשהפגיעות בחמאס היו קשות, הן יצרו תחושה שהישראלים לא באים, שהם לא מסתכלים לאויב בעיניים אלא מפחדים". הדברים האלה לא נאמרו לאחרונה, אלא בדיון הראשון שנערך במערכת הביטחון לאחר חטיפת החיילים אלדד רגב ואהוד גולדווסר, בפרוץ מלחמת לבנון השנייה ב־12 ביולי 2006.
אפילו אם כל ראשי חמאס בארץ ובעולם יחוסלו, לא נתגבר על אסוננו. ובכל זאת, ישראל חייבת להחזיר את ההרתעה ולהשתלט על הרצועה
1. היתרון האיכותי.
אל תיתנו לתמונות הנוראיות מבוקר שמחת תורה להטעות אותנו. באותו יום הצליח חמאס לנצל עד תום תכנון צבאי מתוחכם ויתרון הפתעה מוחלט, לצד שרשרת מחדלים מודיעיניים ומבצעיים בצד שלנו. ואולם, לאחר השעות הקשות ביותר של הטבח וכיבוש המוצבים, ייצבו צה"ל וכוחות הביטחון את המצב ותפסו שליטה. כוחותינו הפגינו אומץ, ניצחו ברוב ההיתקלויות מטווח קרוב ושחררו את השטח הכבוש במהירות רבה, ביחס לעומק ה"בור" שנפלנו לתוכו.
גם אם חלק מהליקויים שעליהם צביע האלוף בריק נכונים, ותמיד יש ליקויים, התמונה הכללית ברורה: לישראל יש יתרון מודיעיני מוחלט, עליונות אווירית, אמצעי לחימה טובים הרבה יותר ולוחמים מעולים, מפקדים איכותיים שאינם מסתתרים במחילות ועורף תומך מאוד. היתרון המוחלט הוא גם כמותי. ועל אף כל האמור לעיל, התמרון הקרקעי לא יהיה טיול.
2. החלק המסוכן בתמרון הקרקעי.
היתרון הגדול של חמאס במלחמה האמיתית הממשמשת ובאה קשור למערך המנהרות. זוהי עיר קרקעית של ממש. המנהרות מחוברות זו לזו ברשת סבוכה. ראינו בעבר שצבאות מאומנים ומצוידים היטב התקשו מאוד מול לוחמים במנהרות – מימי בר כוכבא ומלחמתו ברומאים, ועד לכיבוש האי איוו־ג'ימה בידי ארה"ב במלחמת העולם השנייה ולמלחמת וייטנאם. אז איך מוציאים את האויב מן המנהרות או הורגים אותו בתוכן? זהו האתגר המבצעי הגדול ביותר שעומד בפני צה"ל.
יש להניח שצה"ל יבצע את התמרון הקרקעי רק לאחר הכבדה נוספת של התקיפות האוויריות והרעשה ארטילרית כבדה. אז ייכנסו הכוחות בכלים משוריינים אל היעד, מכיוונים שונים. נראה שהחלק הראשון של הכיבוש יעבור די בקלות. החלק המסוכן יותר יגיע כשכוחות צה"ל יהיו בתוך הרצועה, וייתכן שינסו להתבסס בה, רצוי בכמה שפחות עמדות נייחות. לוחמי האויב יגיחו אז מן המנהרות ומתוך חללים סמויים במבנים ההרוסים, וינסו לתקוף אותם. בשלב הזה יש לצאת מנקודת הנחה שהכול ממולכד. הערנות חייבת להיות מקסימלית לאורך זמן.
3. החטופים.
זהו כנראה האתגר הקשה ביותר, שגם מעכב את המבצע: כיצד מבצעים תמרון והפצצות שטח כבדות על אויב שמחזיק ביותר מ־200 בני ערובה? טובי המוחות מחפשים את הדרכים כעת. בואו נקווה שתימצא הדרך להציל לפחות חלק ניכר מהחטופים.
4. החוק הבינלאומי.
גם זה אתגר לא פשוט. אמנם אחרי מעשי הזוועה הברבריים ישראל הייתה אמורה להיות פטורה מהקפדה יתרה על חוקי המלחמה, אבל זה לא המצב. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן כבר שרטט את הקו האדום, כשקרא לישראל לשמור על החוק. זו גם הסיבה – נוסף על המו"מ להחזרת חטופים מדי פעם – שישראל מאשרת למשאיות אספקה להיכנס לרצועת עזה. לכן נמצאים גם יועצים משפטיים ב"תאי התקיפה" במפקדת אוגדת עזה ברעים ובפיקוד הדרום בבאר־שבע, ומאשרים את התקיפות מראש. הצורך להקפיד על החוק הבינלאומי עלול לגרום לישראל את הקושי המבצעי הגדול ביותר דווקא בטיפול במנהרות.
5. מלחמה רב־זירתית.
מה שמתחיל בתמרון קרקעי ברצועת עזה, עלול להתפתח במהירות למלחמה אזורית – אם מתוך הסלמה בלתי נשלטת ואם בהחלטה של אחד הצדדים, למשל איראן או חיזבאללה. אחרי מתקפת הטילים והמל"טים האיראניים מתימן לעבר ישראל והיירוט על ידי ספינות אמריקניות, ברור שהתמונה הרבה יותר רחבה מאשר "ישראל נגד חמאס". הזירה האזורית בהחלט יכולה להשפיע על מה שיקרה בתמרון הקרקעי ברצועת עזה.
6. תמונת ניצחון.
בואו נחשוב לרגע איך הדברים נראים מהצד של מנהיגי חמאס. הם אמנם במנהרה בטוחה אבל נתונים להפצצות כבדות, ויודעים שישראל "הוציאה עליהם חוזה" ולא תיסוג ממנו. בקרוב ייכנסו לרצועה עשרות אלפי חיילים ישראלים. הסולר בגנרטורים של המנהרות אוזל והמחנק רב. ולמרות זאת, סביר להניח שלא תהיה במלחמה הזאת תמונה אחת שתגרום לנו להרגיש שניצחנו. אפילו אם צה"ל, השב"כ והמוסד יחסלו את כל ראשי חמאס בארץ ובעולם (וזה יכול לקרות גם אחרי שיסתיימו הקרבות), לא נתגבר על אסוננו ועל המכה הקשה שחטפנו. ועדיין, ישראל חייבת להחזיר את ההרתעה באמצעות השתלטות על הרצועה והריגתם של יחיא סינוואר ומוחמד דף בתוכה. 
