בימים כתיקונם עיתונאים הם חיות אקטואליה הסובלות מדפוסי התמכרות כרוניים. אנשי העט עוקבים אחרי כל פיפס, מתעניינים בכל מה שזז, צורכים חדשות באופן אובססיבי. ידם על הדופק ואצבעם על מסך הגלילה: הם בולעים הכול – מתדריכים מעמיקים של אנשי מקצוע ועד לקלוריות ריקות ברשתות החברתיות – וגם מקיאים הכול, מניתוחים מושכלים ועד לתגובות מטופשות להתכתשויות רשת.
על הרקע הזה כתיבת טור במלחמה היא משימה כמעט בלתי אפשרית. המגויסים מנותקים כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי. קרוב לשלושה שבועות שלא שמענו רדיו ולא קראנו עיתון, והקשר עם המתרחש "שם" ניזון מרפרוף יומי קצר באפליקציות בנייד. לא כי נגמלנו ממשהו, בעיקר כי אין זמן. הפלוגה גדלה מאוד, הלוחמים יוצאים למשימות 24/7, והניהול שלה שואב הכול. גם הטורים הללו נכתבים ברובם במקטעים, בנייד, בנסיעות בג'יפ החפ"ק.
אך בהפוך על הפוך, הניתוק והמרחק מאפשרים לפעמים לראות דברים מזווית אחרת, כמו מישהו שהולך לרטריט של ויפאסנה, ושינוי המרחב מאפשר לו להתבונן מחדש על המציאות שבה הוא חי. הטור הזה נרשם בנקודות. נפתח אותו בסוגיית האחריות והאשמה ונסיים בבניין הכוח. לא כי הגענו לשלב הסיכומים אלא כי שינוי המאזן מול חמאס דורש שינוי אסטרטגי מיידי, ואם הציבור לא ידרוש אותו אולי הוא לא יקרה.
מערכי ההאזנה המשוכללים ביותר שיש למודיעין הישראלי, חסרי ערך כשהמערכה מתנהלת בלי רשתות קשר ובלי טלפונים ניידים
אורי אליצור ז"ל כתב פעם שהסכסוך הישראלי־פלסטיני מזמן תופעות מוזרות ומופלאות: נסח שאלה כמו "כיצד ישפיע הסכם אוסלו על יחסי ישראל והפלסטינים" ותן אותה לשתי קבוצות: הראשונה של רמטכ"לים ושרי ביטחון בדימוס, והשנייה של ילדים בכיתה ד' מעפרה ומאלון־מורה. שמור את התשובות בבקבוק ופתח אותו לאחר שני עשורים. במבחן התוצאה תמיד יתגלה שהילדים מההתיישבות צדקו יותר מהגנרלים בקריה.
ועדיין, ההלכה קובעת כי "טומאה הותרה בציבור": כשכל הציבור טמא אין משמעות להבחנה בין טמאים לטהורים ומותר להקריב קורבנות שקבוע להם זמן. בהשאלה, כשמדברים על האחריות למחדל הנורא של תשפ"ד צריך להבחין בין נושאים שהיו בעיוורון קולקטיבי, כמעט איש לא ראה אותם (חוץ מהילדים בהתיישבות), ולא הוגן להאשים את מקבלי ההחלטות בכך שלא הצליחו לשחות נגד הזרם ולחשוב מחוץ לקופסה, לבין כתובות שזרחו על הקיר באותיות קידוש לבנה, ומקבלי ההחלטות התעלמו מהן משיקולים פופוליסטיים.
היום כולם מבינים שאם אנחנו רוצים לשרוד אנחנו חייבים להאמין למה שהערבים אומרים. שכשחמאס אמר כל השנים שהוא רוצה להשמיד את מדינת ישראל הוא התכוון לכך, ברמה הכי מילולית והכי פשוטה (כפי שהאיראנים החותרים לפצצה אומרים שהם רוצים להשמיד את מדינת ישראל). ועדיין, חוץ מבודדים כמעט איש בישראל לא האמין להם, לא בימין ולא בשמאל, וקשה להאשים את נתניהו בכך שהוא לא הקשיב לדעת המיעוט של דמויות כמו שטייניץ, בריק, האוזר או ליברמן.
מאידך גיסא, בהחלט מוטלת עליו אחריות מלאה להחלטות שציבור ענקי זעק והתריע מפניהן: תוכנית ההתנתקות ואישור עסקת שליט, שהביאו עלינו אסון מחריד בהיקף שאין לתאר. להמחשה, "מחשבה פלילית" על פי החוק אינה רק "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה", אלא גם "נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למונען". עסקת שליט הייתה בדיוק זה – נטילת סיכון לאומי מטורף מתוך כניעה ללחץ ציבורי אפקטיבי שהפעילה משפחה אחת – וזעקנו על כך בשעת אמת.
האחריות הזו לא נועדה לחטט בעבר אלא לצפות פני עתיד, כי אירועי שבעה באוקטובר היו אמורים להוביל את נתניהו להתפכחות מהירה ולשינוי כולל של האסטרטגיה הישראלית, וכרגע לא נראה שזה קורה. מעבר לדשדוש האינסופי ולהססנות בפתיחה בתמרון (הלוואי שאתבדה עד לירידת שורות אלו לדפוס), המטרות המוגדרות המלחמה – כפי שהדרג הצבאי מבין אותן – מדברות על כל מיני מודלים של שלטון עצמי פלסטיני ברצועה, כלומר עוד מאותו הדבר, ועל הגדלה דרמטית של תקציב המיגון. שר הביטחון מדבר על שיקום ההרתעה, אולם גורם צבאי בכיר שעימו שוחחתי, הצהיר שהיישובים בעוטף עזה ובאיו"ש צפויים לקבל בקרוב השקעות ענק בתקציבי ביטחון ולהפוך למתחמים מבוצרים עם שערים וגדרות כפולים כמו בסיסים צבאיים מסווגים. השיחה הזו הותירה אותי שמוט לסת.
המשוואה פה פשוטה מאוד: אם רוב הפלסטינים מרצועת עזה תומכים בחמאס, וחמאס שווה לדאעש, אז לא ייתכן שלטון עצמי פלסטיני ברצועה. גם אם נהרוג את כל מנהיגי חמאס, שלטון עצמי פלסטיני ברצועה יהיה במהותו חמאס.
לכן לישראל יש רק שתי ברירות: או לשלוט על הרצועה בשלטון צבאי, או להעתיק את אוכלוסייתה למקום אחר, כשהכי טוב לפזר אותם בעולם. אין פתרון שלישי שיאפשר לתושבי ישראל חיים ראויים על הארץ הזו. אם ההנהגה הישראלית לא תאמר את האמת הפשוטה הזו בפה מלא, היא לא תוכל להצדיק לאורך זמן את הלחימה ברצועה.
"תפעילו אותנו"
הנושא השני הוא בניין הכוח של צה"ל, או במילים אחרות, "למה לא הקשבנו ליצחק בריק". לא צריך להמתין לוועדת אגרנט כדי להבין את עומק הכשל שחשפה התוכנית הפשוטה והגאונית של מוחמד דף והאיראנים. ממה שאנחנו מבינים היום, כנופיות הרוצחים של כוח נוח'בה החמאסי התאמנו במשך תקופה ממושכת על מתארים כמו כיבוש מוצב או יישוב ישראלי, בלי שאיש מהם היה מעורב בתוכנית המפורטת.
צה"ל ידע על האימונים הללו, שנעשו באור יום. האימונים היו כלליים, ואיש מהם, כולל המפקדים בדרגי הביניים, לא ידע דבר על התוכנית המדויקת. ההפרדה המוחלטת בין בניין הכוח לבין ההפעלה שלו אפשרה לחמאס לייצר את העמימות הנדרשת.
על פי הערכות המודיעין התוכנית השטנית הזו נהגתה במוחו של אדם אחד ונתמכה לוגיסטית ומבצעית מאיראן. בשעות אחר הצהריים של הושענא רבה, שישה באוקטובר, היא נמסרה בכתב יד לארבעה מפקדים בכירים בחמאס. ארבעת המפקדים הפעילו 40 מפקדים אזוריים, ואלו אספו את המחבלים לשטחי כינוס ומסרו להם את ההוראות המדויקות לפנות בוקר.
המידור הקיצוני הזה שלל את יתרונו של המודיעין הישראלי המהולל, שבעשורים האחרונים צמצם את היומינט (מודיעין אנושי) והשקיע את רוב משאביו בסיגינט (מודיעין אלקטרוני). מערכי ההאזנה המשוכללים ביותר לרשתות קשר ולטלפונים ניידים חסרי ערך כשהמערכה מתנהלת בלי רשתות קשר ובלי טלפונים ניידים. ככה פשוט.
הצלחתו של חמאס התאפשרה גם בזכות ההשמדה המהירה של כל מערך האיסוף הצה"לי שעל הגדר: מצלמות, מכ"מים, ומערכת "רואה יורה". צה"ל הפך עיוור. ההסתמכות של המפקדים על "הגדר החכמה" בדרום גרמה להם לזלזל בנהלים ותיקים כמו "כוננות עם שחר", וכך נטבחו חיילים בשנתם.
והייתה שם גם חשיבה טקטית: כשהמחבלים כבשו יישוב הם הציבו מארבים החולשים על הש"ג, וכל רכב שהגיע חטף אש מנשק קל או טיל אר־פי־ג'י. מארבים הוצבו גם על הכבישים הראשיים. כל השטחים שנכבשו מולכדו: רימוני יד נטולי נצרה הונחו תחת גופות, מאחורי דלתות ממ"דים, בפחי אשפה, מאחורי דלתות של מכוניות נטושות. כל זה הפך את טיהור השטח לממושך ומורכב באופן יוצא דופן.
שיכרון ההתלהבות מהטכנולוגיה, מהסייבר ומ־8200 חייב להסתיים. מודיעין האותות חשוב מאוד אולם המלחמה הזו חייבת להחזיר את צה"ל ליסודות שלו, והיסוד שלו הוא התמרון היבשתי. צריך להיזכר בדברים שנשא רומן גופמן מפקד חטיבה 7 מול הרמטכ"ל איזנקוט: "הרמטכ"ל, רציתי ראשית להגיד לך שאנחנו מוכנים להילחם". והמשיך: "יש בעיה אחת, אתם לא מפעילים אותנו.
"לאורך זמן יש כאן דפוס מאוד בעייתי שמתפתח, ובעיקרו הימנעות מהפעלת כוחות היבשה. לנו, מפקדי כוחות היבשה, יש המון מה להציע – ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש. פעם אחר פעם אנחנו מספרים לאנשים שלנו שיש כלים רלוונטיים, שאנחנו מסוגלים לנצח את האויב, אבל אתם לא מפעילים אותנו. לאורך זמן החיילים שלנו יהיו פחות איתנו, וזה משפיע בקצה על המוטיבציה להילחם. מה שעושה אותנו למפקדים קרביים לאורך זמן זה חיכוך עם הצד השני. אחרת אנחנו נכנסים למצב של מוות קליני".
הרתיעה מתמרון וההסתמכות המוגזמת על חיל האוויר ו־8200 הן גם התפיסה הקלאסית והמקובעת של הצבא וגם העמדה המסורתית של נתניהו. נתניהו אוהב את המודיעין ואת חיל האוויר, ונתניהו שונא תמרון. אבל המלחמה בעזה לא תוכרע בלי תמרון.
אפשר להבין את הדילמה של מקבלי ההחלטות: אם חיזבאללה ייכנס למלחמה "על מלא" צה"ל יידרש לתמרון בשתי זירות במקביל וזה עשוי להיות מורכב מאוד, מדמם מאוד ויקר מאוד. אבל לצד הקושי נפתחה לנו הזדמנות נדירה וחד־פעמית לעצב מחדש את המזרח התיכון, ולהפוך את ישראל למקום בטוח לדורות הבאים. פינוי־בינוי על מלא. הזדמנות כזו מגיעה פעם בדור או פעם בדורות, ועם ישראל לא יסלח למי שיחמיץ אותה.
