הרשתות החברתיות התמלאו השבוע בתמונות של ערבים מצלמים פתחי בנייני מגורים בשכונות ובערים ברחבי הארץ. גל של תלונות הופנה אל המשטרה, אך זו הבהירה כי אין סיבה לדאגה. בהמשך נטען כי מדובר בעובדי ניקיון המצלמים את מקום עבודתם ושולחים למעסיק. משהו קרה לנו בשבעה באוקטובר. יחד עם כ־1,400 הנרצחים איבדנו גם את תחושת הביטחון הבסיסית במקום הבטוח לנו ביותר – הבית. ברגע אחד עברו מיליוני ישראלים ממחשבות על החופשה הבאה בחו"ל, לתהיות בלתי פוסקות אם נעלו היטב את כל דלתות הבית, ולקניית לוחות לחסימת דלת הממ"ד.
ההגדרה הבסיסית של טרור היא שימוש באלימות כלפי אזרחים לשם השגת מטרות פוליטיות. התוצאה האפקטיבית ביותר שלו הוא זריעת פחד. לא האלימות עצמה היא שהופכת את הטרור לכלי שמפעיל לחץ על מדינות ועמים, אלא הפחד התמידי מפניה, וחוסר הידיעה מתי האלימות השרירותית תפגע בך. בעשור האחרון חשנו יותר שאנו חיים בווילה, ופחות את הג'ונגל המזרח־תיכוני שמקיף אותנו. נהנינו מהבריכה, קישטנו את החדרים וטיפחנו את הגינה, והרשינו לעצמנו לעסוק הרבה יותר באיכות החיים המשתפרת ובסוגיות כלכליות וחברתיות, כולן חשובות כשלעצמן, על חשבון החיים עצמם. בשנה האחרונה אף מיקדנו את מאמצינו בשאלות חוקתיות סבוכות, משל היינו בסמינר פילוסופי פוליטי אחד גדול. אבל אז החיות פרצו מהג'ונגל והזכירו לנו שהן לא הלכו לשום מקום.
השקט היחסי נקנה במחיר כבד, שרק עכשיו הוגש לנו חשבונו. עכשיו נידרש להתמודד לא רק בשתי חזיתות צבאיות, אלא גם בסתירה האינהרנטית של הקיום שלנו: איך בונים כאן את הווילה הכי יפה, את המדינה הכי משגשגת, ובמקביל נלחמים על הקיום עצמו. אולי הדחקנו אותה הרבה זמן, אבל עכשיו היא הידפקה על דלתנו באופן המחריד ביותר. השבוע הוצמד תג מחיר למלחמת הקיום שלנו: הלחימה בשתי חזיתות עולה מיליארד שקלים ליום. אם מלחמת יום הכיפורים לימדה אותנו משהו, הוא שזוהי רק ההתחלה. גם אחרי שננצח את חמאס בעזה וגם אחרי שנהדוף את חיזבאללה בצפון, הוצאות הביטחון שלנו ירקיעו שחקים עוד עשר שנים קדימה. המחשבה שאפשר להסיט תקציבים מהוצאות ביטחון להוצאות אזרחיות, כבר לא תושמע באותה תכיפות.
רחל מאופקים, למשל, איננה נחשבת כמפונה אלא רק כ"מתרעננת", ותידרש לשוב אל ביתה ההרוס אם לא יוארכו ההקצאות לבתי המלון
גם בסוכנויות דירוג האשראי הבינו את זה. כולן העמידו אותנו במעקב שלילי והורידו את תחזית הדירוג. במודי'ס ציינו כי "בעוד שפרופיל האשראי של ישראל הוכיח בעבר את עמידותו בפני התקפות טרור ועימותים צבאיים, חומרת העימות הצבאי הנוכחי מעלה את החשיפה הגבוהה יחסית של ישראל לסיכונים גיאו־פוליטיים, ומגדילה את הסבירות להשפעה מתמשכת על דירוג האשראי". גם בעולם מבינים שזה לא עוד סבב, וכי מה שהיה הוא לא שיהיה.
מאמא רח"ל
כ־160 אלף ישראלים עזבו את בתיהם בשבועות האחרונים ופונו לבתי מלון. מדינת ישראל הוציאה פקודה, שהופעלה לראשונה בתולדותיה, לפינוי מבצעי של יישובים שלמים בגבולות הצפון והדרום. תוכנית "מרחק בטוח", לפינוי אזרחים מתוך מרחב לחימה, קיימת בישראל כבר שנים, אבל רק עכשיו מומשה.
הגוף שאחראי על ביצוע התוכנית הוא רשות החירום הלאומית (רח"ל) במשרד הביטחון. במסגרתה פונו כ־16 אלף תושבים מ־25 יישובים בעוטף עזה, כ־38 אלף תושבים מ־42 יישובים בגבול הצפון, ועוד כ־23 אלף תושבים מהעיר קריית־שמונה. "האוכלוסייה הזו היא בטיפול מלא של המדינה", אמר השבוע יורם לרדו, ראש רשות החירום הלאומית, על מפוני עוטף עזה. "בכל מלון שכזה יש נציגות של קצונה בכירה ויש משל"ט (מרכז שליטה) שהוקם בפיקוד העורף, שמנטר על בסיס יומי את מה שקורה במלונות".
אלא שהשבוע התרבו התלונות על תהליך הפינוי, עם עוד ועוד דיווחים על כאוס ביישובים ובמלונות, תושבים שאין להם מענה, ואנשים שלא יודעים לאן לפנות. אפילו הניסיון להבין מי אחראי לכל הבעיות הללו היה מאתגר, כמו פאזל שחלקיו מפוזרים בכל רחבי הבית. מספר הגורמים שאמורים לטפל בסוגיה של פינוי תושבים מאזורי לחימה, חלקם כאלה שחוו טראומה קשה מאוד, הוא בלתי סביר בעליל: פיקוד העורף, משרד האוצר, משרד הפנים, רח"ל, הרשויות המקומיות, משרד התיירות, התאחדות המלונות ושלל יוזמות אזרחיות. חלקם קרסו תחת מבול הפניות והשאלות. ואלה תוכניות שאמורות להיות מופעלות בזמן חירום, במהירות ותחת אש, כן?
מבחינת רשות החירום הלאומית, פינוי מאזור לחימה הוא החלטה שמתקבלת משיקולים מבצעיים ובהמלצת צה"ל. מדובר ביישובים שנמצאים במרחק של עד ארבעה קילומטרים מהגבול עם עזה, ועד שלושה קילומטרים מגבול הצפון. אלא שמסע ההרג לא עצר בקו ארבעת הקילומטרים מהגבול. הרוצחים הרחיקו עד רֵעים, שדרות ואופקים, וגם שם הרגו, טבחו והרסו.
תושבי יישובים אלה אינם מוגדרים כמפוני משרד הביטחון, אלא רק כ"מתרעננים". הם פונו במסגרת תוכנית אחרת, "משב רוח", ולהם הוקצו שבעה ימים בבתי המלון, אף כי לחלקם אין בית לחזור אליו. רחל אדרי מאופקים, שזכתה לפגוש את נשיא ארה"ב לאחר שניצלה בנס ובתושייה מהטבח, לא נחשבת כמפונה אלא רק כ"מתרעננת", ותידרש לשוב אל ביתה ההרוס אם ההקצאות לבתי המלון לא יוארכו בסוף החודש. שדרות, העיר שמחבלים בטנדרים הסתובבו בה שעות ארוכות ורצחו אנשים ברחובות ובבתים, ושתחנת המשטרה שלה נהרסה עד היסוד, אינה נחשבת כ"יישוב צמוד גדר" שמפונה מטעמי ביטחון. וזה עוד לפני שדיברנו על אשקלון, אחת הערים המטווחות ביותר בישראל, שאזרחיה שוהים בחדרים מוגנים.
אי (של) יציבות
"ראינו לא מעט פערים משמעותיים בתהליכי הפינוי", אומר תא"ל במיל' איתן דהן, מנהל חטיבת הביטחון במשרד מבקר המדינה. "בשבועיים וחצי האחרונים ירדנו לשטח יחד עם המבקר מתניהו אנגלמן ודיברנו עם ראשי המועצות ועם התושבים המפונים בדרום ובצפון. זיהינו חוסר התארגנות מערכתית כלל־משרדית, והרבה פערים בקליטה. כך למשל, משפחות מקריית־שמונה הגיעו עד אילת, ובמלון אמרו להם שהם לא יודעים מי הם. שלחו משפחה חרדית למלון לא כשר. את קריית־שמונה פיזרו בכל רחבי הארץ, מה שמקשה מאוד על מעורבות וסיוע של העירייה. הרבה מאוד בעיות עם אזרחים בעלי צרכים מיוחדים. אדם שצריך דיאליזה למשל, אמור להיות מפונה בהליך מיוחד אבל אף אחד לא דאג לזה. לא מצאו מקומות עם נגישות לתושבים נכים שפונו".
ראשי רשויות דיווחו על שיהוי בהקצאות התקציביות שגרמו לעיכוב. חלקם פשוט פינו את התושבים, בלי לדעת מהיכן יגיע המימון. הם סגרו עם מלון ושלחו אליו את האנשים; לתקציבים הם ידאגו אחר כך. בשדרות, העירייה פינתה תושבים מיוזמתה. מי שהייתה לו אפשרות כלכלית עזב באופן עצמאי. יוזמות אזרחיות רבות, בסיוע תרומות פרטיות, דאגו לפינוי תושבים מערים כמו אשקלון, שדרות ואופקים, שלא נכללו תחילה בתוכניות הפינוי.
גם במלונות עצמם התגלו בעיות מורכבות, כמו תושבים שההקצאה שלהם ל"התרעננות" פגה, אבל סירבו להתפנות מהחדרים. את התושבים קשה להאשים, וגם כלפי המלונות קשה להפנות תלונות, כיוון שהם נדרשים לתת את החדרים ל"מתרעננים" אחרים, אבל לך תפנה משפחה שמפחדת לחזור. בהתאחדות המלונות סיפרו על אנשים שהגיעו למלונות בלי לתאם עם איש ובלי שובר תשלום. תושבי קריית־שמונה התבקשו להתפנות ביום שישי בצהריים, אבל האוכלוסייה המסורתית לא רצתה לצאת בשבת, והמלונות נערכו לשווא. בהתאחדות המלונות גישרו על חלק מהפערים באמצעות תרומות, אבל גם אלה אוזלות עם הזמן. חלק מהבעיות נפתרו השבוע ישירות מול יו"ר ועדת הכספים משה גפני, שיצא מדיון בוועדה כדי לתת מענה לתושבים שהקצאתם הסתיימה.
בתחילה עמד התקצוב לאדם במלון על 320 שקלים, וחצי מזה לילד, לאירוח ברמת חצי פנסיון. אלא שכאשר מפנים אנשים מביתם ההרוס או כזה שנמצא באזור לחימה, אי אפשר לומר להם "תסתדרו עם ארוחת צהריים"; במיוחד באזור כמו ים המלח, שאין בו אפשרויות הסעדה רבות. בתי המלון הציעו ארוחות מיוזמתם או מתרומות. בהמשך עודכן התקציב ל־500 שקלים לאדם במסגרת פנסיון מלא, מחצית מזה לילד. אחר כך הגיע עדכון נוסף, לפי קריטריונים מסוימים ובהתאם לאיכות המלון. ואם כל זה לא מספיק מסובך, במשרד התיירות החליטו להעניק דמי כלכלה לכל מפונה שמתפנה עצמאית לקרובי משפחה או למקום אחר ולא למלון, בתקציב של 200 שקלים ליום לאדם ו־100 שקלים ליום לילד.
אחרי שבועיים וקשיים רבים, משרד התיירות נכנס לתמונה וקיבל על עצמו את האחריות לעבוד עם הרשויות ולהצליב בין התושבים לחדרי המלון. המשרד מיפה את חדרי האירוח הקיימים בארץ, לא רק בבתי המלון אלא גם בבתי הארחה, צימרים ואפילו מעונות סטודנטים. בפיקוד העורף קיימת גם תוכנית לשיכון מפונים בבתי ספר, אם הדברים יגיעו לידי כך. במשרד התיירות נטען כי בהסדר הקודם הסתייעה רח"ל בסוכנויות, והעמלות היו גבוהות שלא לצורך. פינוי קריית־שמונה כבר הובל על ידי משרד התיירות, שלו קשר ישיר לבתי מלון ולהתאחדות המלונות. אלא שגם כאן אותגרו ראשי הרשויות; מי שכבר למד לעבוד עם אנשי הקשר במשרד הפנים, נדרש כעת להכיר אנשים חדשים במשרד התיירות.
"האזרח רוצה יציבות בתוך עולם לא יציב, וחוסר המענה מצד המדינה פוגע באמון", אמרו במשרד המבקר. "בעוטף עזה דווקא ראינו מצב טוב יותר. בקהילות שמכירות את כל האנשים, היה קל יותר. בעיר כמו קריית־שמונה עם 23 אלף תושבים זה יותר קשה".
נראה שגם כאן הבעיה היא שאין גורם אחד שמתכלל את הסיטואציה, ושקיים קושי בביזור והאצלת סמכויות. אם ראשי הרשויות היו מקבלים את הסמכויות והתקציבים, הם היו יכולים לנהל את הפינוי בצורה טובה יותר מתוך ההיכרות עם התושבים, הבנת הצרכים, והיכולת לחבר את הקצוות כשקרובים יותר לשטח.
במבט קדימה, מוסיף תא"ל במיל' דהן, "הסיפור האמיתי הוא השהות הארוכה יותר. צריך להבין שהאנשים האלה צפויים להיות שם תקופה. צריך לתת להם מעטפת שלמה – תעסוקה וחינוך לילדים, פתרונות בריאות, רווחה וטיפול. אזור ים המלח למשל, שאליו נשלחו הרבה מהמפונים, זה אזור נופש, שלא בנוי לבתי ספר או מרכזי שיקום וטיפול. קופות החולים נערכו והקימו שלוחות, אבל המנהלת האזרחית החדשה שהוקמה צריכה לתת פתרונות ארוכי טווח. על מפוני עוטף עזה צריך להסתכל כפליטים, אין להם לאן לחזור. הבתים שלהם הרוסים, אין להם ציוד, רבים מבני המשפחות שלהם נהרגו או נחטפו. צריך לעטוף אותם".
חלק מהפתרונות מסופקים היום על ידי מתנדבים ותרומות שמגיעות מכל הארץ: בגדים, משחקים, תעסוקה, מופעים, מטפלים מכל הסוגים. אבל טיפול צריך להיות ארוך טווח, ולא יכול להיות מבוסס מתנדבים. "במעלה־החמישה, למשל, כל הטיפול והמענה מתבסס על מתנדבים מדהימים. אבל אין רצף טיפולי וצריך תהליכים ארוכים. כך גם לגבי חינוך. דווקא באילת ראינו תהליכים יפים. בתי הספר פועלים בבוקר לתושבי אילת, ובצהריים מופעלים לתושבים המפונים. העיר לא רואה את זה כעול, אלא נרתמה לסייע".
