בשבועות האחרונים אנחנו שבורי לב. לא נדיר לראות אנשים בוכים ברחובות, בבתי קפה, במילואים, בכל מקום בעצם. אנשים שיש להם לב, בוכים כשהוא נשבר. אבל זה לא רק הבכי. נדמה כאילו רוח חרדה עוטפת חלק ניכר מהארץ, רוח של פחד, של הרצון לצאת מכאן, של החשש – לנצח נחיה על החרב? לנצח נירדף? אפילו שאלות פשוטות יותר, כמו 'מתי זה יגמר' ו'האם להזמין טיסה לעוד חצי שנה' ו'האם יש לו כסף לקורנפלקס כל שבוע', הופכות להיות מקור לפחד, לחרדה, לאין תקווה.
במלחמה הזו יש שתי חזיתות. חזית אחת ברורה, זו החזית שבה לוחמים ולוחמות נלחמים נגד האויב – בנשקים, בפגזים. החזית השנייה היא חזית העורף, והיא חזית חמקמקה יותר. היא לא מלחמה נגד האויב. לא באופן ישיר, לפחות. בהרבה מאוד מובנים, זהו קרב מול עצמנו.
טרור לא מנסה לנצח בכח. אין לו כח לנצח בנשק או בפגזים. לא כמות האנשים הנדרשת. טרור מנסה לנצח בפחד ופילוג. לגרום לקבוצות בתוך המדינה לפנות האחת נגד השניה. הוא מנסה לעורר קונספירציות. ליצור את התחושה שכוחו גדול מהכוח האמיתי שיש לו. להיות כל כך אימתני, כל כך מפלצתי, עד שהתקווה תאבד.
כשתקווה אובדת, היא הופכת לייאוש. ייאוש דומה במידה רבה לדיכאון – אנחנו שואלים את עצמנו מה הטעם בדברים שעשינו עד היום. מה הטעם בחזרה לעבודה, מה הטעם במוזיקה, מה הטעם באמנות. זו התחושה שלא משנה מה נעשה, לא נצליח, אז אין טעם לעשות. לפעמים התחושה הזו קורית מיד. לפעמים הפוך – כמה שבועות אחרי האנדרנלין הראשוני, כשהוא מתפוגג, לא נשאר במקומו דבר מלבד חור שחור. ככה טרור מנצח.
הוא לא מנצח את ההווה, הוא מנצח את המבט אל העתיד.
יש קטע יפיפה בשר הטבעות. הקטע האהוב עלי בספר ובכלל. הוא מספר על מצביא השחור שמגיע להשמיד את גונדור:
"הפרש השחור הפשיל את רעלתו, וראה! כתר מלכות היה לו, אפס לא נראה הראש שהכתר חבוש עליו. אודם האש זהר בינו ובין הכתפיים האדירות, העוטות גלימה שחורה. מן הפה הבלתי נראה פרץ צחוק קטלן.
"שוטה זקן!" אמר. "שוטה זקן! שעתי הנה הגיעה, כלום אינך מכיר את המוות בעומדך מול פניו? פה תמות ושווא קללתך!" ובדברו כך הניף את חרבו לרום, וגלי אש רצים לה בלהבה.
גאנדאלף לא זע. ובעצם הרגע הזה, אי שם באחת החצרות בעיר קרא תרנגול. צלולה וחדה היתה קריאתו, ומאומה לא ניכר בה מן הכישוף או המלחמה. רק את אור הבוקר בירכה שהפציע הרחק הרחק. מעבר לגיא ההריגה.
וכעין תשובה לה בקע צליל אחר ממרחקים. קרנות. קרנות. קרנות. צלעותיו הכהות של מינדולואמין החזירו הד עמום. קרני הצפון האדירות הריעו תרועה עזה. הנה, סוף-סוף, באה רוהאן."
(תרגום: רות לבנית)
זה קטע יפיפה בעיני, מפני שהתרנגול שמברך את הבוקר הוא לא רק עניין שגרתי, יומיומי, נטול פחד או כישוף, אלא בגלל המטאפוריות שבו – האור העולה, הברכה, העתיד הטוב שצפון לנו מעבר לאופק. כשרוהאן מגיבה בקרנות המלחמה שלה היא רק נותנת תוקף למה שכבר היה שם – לתקווה.
התקווה למדינה הזו קשורה גם ביכולת שלנו לדמיין כאן עתיד טוב ביחד. זה קרב יומיומי, נדמה; בכל פעם שאנחנו מרגישים מדוכאים, לסגור את הרשתות החברתיות. להפסיק לצרוך חדשות. להפסיק לצרוך תמונות אימה או סרטונים, למעט אלה שהדבר מעורר בהם את יצר הקרב והמלחמה. להפסיק לנתח את מהלכי הקרב. להפסיק לחשוב מה היה אם ומה יהיה אילו. לחשוב על העתיד – על חזרת השבויים, על הקיבוצים והיישובים שיעלו כפורחים. אם עצובים, לרקוד. אם מדוכאים, לשמוח.
בכח, לשמוח. לשים מוזיקה ולרקוד, אם צריך. לראות סיטקומים ובדיחות מצחיקות. כל מה שמפוגג את הפחד או את החרדה, שמגחיך אותם, שמזכיר לנו שחלק ניכר מהמלחמה הוא על הראש שלנו ועל התודעה שלנו, ובקרב הזה הניצחון טמון, לפעמים, רק בלחיצת מקש במקלדת.
הניצחון על הפחד הוא לא רק בשגרתיות. שגרה טובה להיאחז בה, אבל לא די בה. הניצחון על הפחד הוא בתקווה; בפעולה אל העתיד. באמונה שיהיה בסדר בסוף, והאור ינצח את החושך.
והוא ינצח.
