הסטודנטים והסטודנטיות שגדשו את הכיכר המרכזית של הרווארד כבר לא יכלו לחכות. משלחת לוחמי החופש הפלסטינים שהוזמנה במיוחד על ידי מועדוני הסטודנטים באוניברסיטה המפורסמת עמדה להגיע למקום באוטובוס מיוחד, היישר משדה התעופה. אחרי עיכוב של כחצי שעה, יו"ר אגודת הסטודנטים ביקש מההמונים לחכות בסבלנות כי אחינו הפלסטינים – כפי שתיאר אותם כשקולו רועד מעוצמת הרגע – עצרו לקנות משהו לאכול ולשתות בדרך. לא שזה הזיז במשהו לסטודנטים, שבעיניים נוצצות מהתרגשות חיכו לגיבורים מפלסטין.
חצי שנה לפני כן התקבלה באגודות הסטודנטים בקמפוס החלטה כמעט פה אחד – "שבוע האפרטהייד" לא יכול להתקיים השנה כרגיל, כלומר עם מיצגי השמצה גנריים נגד ישראל ורמיזות אנטישמיות מתוחכמות. אחרי המלחמה הקשה שעברה על עזה, הגיע זמנו של המוסד האקדמי המוביל בארה"ב להוות דוגמה לעולם האוניברסיטאות כולו, ולמסור למשך שבוע ימים את ניהולה של הרווארד בידי פלסטינים מהרצועה. השם שונה ל"שבוע ההשראה", שיחות זום ותדרוכים נערכו באינטנסיביות, והנה הגיע היום שבו יתחילו שבעה ימים של השראת חירות וחופש פלסטיני בקמפוס הבוסטוני.
כשהאוטובוס הגיע, פרצו האלפים בתשואות רמות. הפלסטינים סיימו לרדת במדרגות האוטובוס כשמגי – דוקטורנטית בחוג למגדר ושוויון גזעי – לחשה לחברתה הטובה סוזן (ראשת החוג, עד לפני שנה וחצי פרופ' מייקל. עזבו, סיפור ארוך), "למה בעצם יש פה רק גברים, לא הזמנו גם נשים פלסטיניות?". סוזן היסתה אותה מיד: "מגי, מספיק עם הפטרנליזם. תני להם להחליט מה לעשות. עכשיו גם את רוצה לדכא אותם?". מגי המובכת השתתקה, וכעבור כמה שניות התעשתה ונפנפה תוך כדי חיוך רחב בדגל פלסטין הקטן שחולק לה הבוקר בעמדת ההרשמה.
ארבעים הגברים רעולי הפנים – קר בבוסטון בסתיו, אפשר להבין – הסתדרו בשורה, ואז כאיש אחד הורידו את תיקיהם ארצה. כשפתחו אותם, נשמעה קריאת בהלה בקהל. הם החזיקו עכשיו ברובי סער שאותם קנו בקניון בדרך משדה התעופה, תוך הצגת מסמכים מזויפים. מחסניות הוכנסו בבת אחת. מגי המבועתת חסמה את פיה עם שתי ידיה, כשסוזן מביטה בה בבוז ורושפת לעברה בשקט: "את מביכה אותי, מגי. באמת לא הבנת שזה מיצג שכזה, הם רוצים להראות עד כמה הנשק שהופנה כלפיהם ב־75 השנים האחרונות הוא דבר איום ונורא". מגי, ליבה עדיין פועם בחוזקה, הנהנה לעבר סוזן והכריחה את עצמה לחייך. בסופו של דבר מייקל, כלומר סוזן, אחראית אם לקדם אותה בשנה הבאה למשרת מרצה בכירה, וחבל להרוס את ההזדמנות הזו בגלל פחדים מטופשים שנובעים מדעות קדומות. מגי קצת התביישה בעצמה, אבל לא הספיקה לעשות זאת יותר מדי כי אז נשמעה קריאה באנגלית רצוצה במבטא ערבי כבד: "כל היהודים שנמצאים פה, להתרכז מיד בפינה ההיא ליד הפח. כל ההומואים והלסביות (אפשר היה לחוש בעווית הגועל שבה אמר את המילים הללו גם דרך הכיסוי השחור שעטף את פניו), לעמוד בקבוצה נפרדת לידם". מגי הביטה בסוזן ולאטה לעברה: "הם לא אמרו כלום על טרנסים, תישארי פה". לסוזן לקח כמה שניות, היא הביטה במגי, וענתה: "אני חייבת להודות שזה אחד המיצגים המרשימים שראיתי. הם ממש מצליחים להעביר את תחושת הדיכוי שעברו בידי ישראל. זה מדהים, מגי, האופן ההיפר־קונטקסטואלי של הרצף הוויזואלי היברידי שבו הם מאפשרים לסובייקט הבודד להתחבר לתת־מודע הקולקטיבי הסובל. ממש על זה הרי הייתה מבוססת עבודת…". את המילה "הדוקטורט" כבר לא הספיקה סוזן לומר. היא נרמסה בידי המון שהחל לברוח כשרימוני יד החלו להיות מושלכים מתיקי הפלסטינים הגדושים לעבר המדשאה.
מנהיג החבורה, שקיבל מאגודות הסטודנטים בהרווארד מלגת קיום לחמש השנים הקרובות, צרח במיקרופון כשסביבו נסים הסטודנטים אנה ואנה בבהלה, ועל פניהם מרוחה אימה צרופה: "את הטומאה הזו אנחנו נסיר מהעולם! קודם כול נשחט את היהודים שלומדים כאן, אחר כך את ההומואים והלסביות, ואז את כולכם, משתפי פעולה בני קופים וחזירים!". מגי וסוזן שכבו על הרצפה, מגינות על ראשיהן מפחד להירמס או להיפצע. מגי הביטה בסוזן, אזרה אומץ ואמרה לה: "נו, עכשיו לפחות את מודה?" סוזן, טיפות דם קטנות זולגות מלחיה הפצועה, ענתה למגי בעיניים עצומות אך בקול נחוש: "כן, מגי, אני מודה שטעיתי לגמרי. לא שיערתי את עוצמת השפעת הכיבוש הישראלי על המסכנים הללו. אסור היה לנו להשלים עם המציאות הנוראית במידל־איסט ולשתוק כל כך הרבה שנים. מתי נגמר המיצג, את יודעת במקרה? כי עם כל הכבוד, יש לנו סמינר מחלקתי בעוד שעה וחצי".
מגי ההמומה והמותשת החלה לזחול לעבר שיח גדול בניסיון להתחבא מאחוריו. בשעה הארוכה שבה הסתתרה – כשסביבה נופלים סטודנטים, רימונים מושלכים ובנייני האוניברסיטה מועלים באש – שלחה מדי פעם מבט לעבר סוזן, ונתקפה בצמרמורת כשאחד מהפלסטינים ניגש לסוזן ושאל אותה באנגלית לא רעה (אחמד מג'בליה קיבל אך לפני שלושה חודשים מלגה מלאה ללימודי אנגלית והתברר שיש לו כישרון לא רק לכריתת ראשי תינוקות אלא גם לשפות): "את היית פעם מייקל, נכון? יש לנו פה מידע על כולכם. בואי לפה, סטייה מטונפת שכמותך, אצלנו בעזה כבר מזמן היית תלויה על עמוד".
סוזן נעמדה ויישרה את שולי שמלתה. כששפתה כמעט רועדת היא דיברה בשקט: "אחמד, אני מבקשת שתפסיק עם ההצגה הזו. זה יוצר עבורי סביבה לא בטוחה, ואקדמיה היא מקום שבו כל אחד אמור להרגיש בטוח". לפתע נשמעה ירייה. מגי הביטה באימה בסוזן, שנפלה על הארץ. בשארית כוחותיה, כשהיא קולטת את מגי מביטה בה בעיניים קרועות, יצאה מפיה המשפט האחרון בחייה: "מגי, אל תשכחי אף פעם, ישראל אשמה בהכול".
