בימים האחרונים, נוכח הזוועות שעוטפות את כולנו והחשש מפני הבאות, מצאתי את עצמי חש לפתע תקווה. פתאום נדמה היה לי שיש משמעות לעלילות המחרידות שאנחנו עוברים בשנה האחרונה, ששיאם במתקפת הטרור; שלמרות המחיר הנורא, לראשונה נראה באופק פתרון לחברה הישראלית. בואו נחזור קצת לאחור.
ההידרדרות
ב־29 בדצמבר 2022, לאחר שנתיים וחצי של קורונה וחמישה סבבי בחירות שהביאו לעליית המתח הפנימי בישראל לרמות מסוכנות ביותר, עלתה לשלטון ממשלתו השישית של בנימין נתניהו. ממשלה שסימנה באופן חד וקשה מתמיד את הצדדים היריבים בעם ואת תפיסות עולמם.
שישה ימים לאחר מכן, בנאום מכונן, שיגר שר המשפטים יריב לוין את יריית הפתיחה למה שהוא כינה "הרפורמה המשפטית", ואחרים כינו "המהפכה המשטרית". באבחה אחת, כל הכעסים והפחדים שהודחקו מתחת לשטיח לאורך שנות קיומנו הקצרות כמדינה, עלו על פני השטח במופעים מבהילים של זעם, ייאוש ושנאה. היתה זו תחילתו של המדרון החלקלק והמסוכן ביותר בתולדות מדינת ישראל. צעד ראשון לקראת מה שעשוי להיגמר במלחמת אחים נוספת שתביא לקיצו של החלום הציוני.
אולי עכשיו, כאשר תפיסות הצדדים מתפרקות, החומות בינינו נסדקות, ופוחת הרצון של כל שבט לכפות את האמת שלו על השבטים האחרים – תיפתח הדרך לדיאלוג פנים־ישראלי כן ויצירתי, על החיבור התרבותי והרוחני שלנו
כולנו צפינו באימה בהידרדרות שאיש אינו מסוגל לעצור, בפוליטיקאים קיצונים וחסרי אחריות, מונעים מאינטרסים צרים, שמובילים אותנו אל התהום בלי למצמץ. שאלת הזהות הישראלית עלתה בעוצמה אדירה. הרוח הישראלית, זו שהובילה אותו עד הלום כנגד כל הסיכויים, נחלשה ואיבדה כיוון. גם אויבינו הריחו את חולשתנו, ובעודנו עסוקים בקטטה הפנימית, החלו לתכנן במחשכים את המהלכים שיביאו לסופנו.
ניסיון בלימה
בחודשים הראשונים של ההידרדרות הזו הצלחתי בעמל רב לכנס קבוצה גדולה של בכירי הרבנים של הכנף הימנית של הציבור הדתי־לאומי, בניסיון לשכנע אותם לקרוא לנציגיהם לעצור את החקיקה, ולהגיע להסכמה רחבה עם שאר חלקי העם לפני שיהיה מאוחר מדי. מי שהחזיק את ידי והדריך אותי בתהליך הזה היה חבר אהוב, הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת אורות שאול בתל־אביב. איש יפה תואר, חכם ועמוק, מואר ונאור, שחש את הסכנה האיומה שאורבת לפתחנו.
יחד, תוך שאנו נעזרים בחברים בעלי שיעור קומה, ניסינו להסביר לאותם רבנים שהם ונציגיהם הפוליטיים הצליחו להבהיל את הציבור החילוני־ליברלי עד מוות; שהם הדליקו את הפחד הקמאי ביותר של הציבור הזה, שמשוכנע שהממשלה החדשה מנסה לנצל את ניצחונה הפוליטי כדי לבצע הפיכה משטרית נגד הדמוקרטיה ולכפות עליהם מדינת הלכה. ניסינו להסביר שבין אם הפחד מוצדק ובין אם לא, מיליוני ישראלים חשים אותו בכל העוצמה. במשך שלושה חודשים התנדנדנו בין ייאוש לתקווה, עד שבסופו של דבר מצאנו את עצמנו – הרב תמיר ואנוכי – במבוי סתום, נחבטים אל קיר של אטימות. נכשלנו. רכבת הפילוג והשנאה המשיכה בדרכה.
הבועה התנפצה
למרות העניין הרב שלי בעם ישראל ומסורתו, אינני אדם דתי. אבל אני חושב שהסיפור היהודי הוא כל כך מדהים, שאם אין א־לוהים בשמיים הרי שצריך להמציא אותו. הנה דוגמה עכשווית: בעודנו מתקדמים בנתיב המדאיג של הקריסה הפנימית, שמהדהד באופן מפחיד את קורות עמנו לפני אלפיים שנה, מתרחשת לפתע תפנית מחרידה. כמו משום מקום, באורח שאין לו הסבר סביר, הותקפנו מדרום. אין סוף מילים נשפכו בשבועיים האחרונים על האכזריות המוחלטת שהופעלה נגדנו, על הרוע הטהור, על הזעזוע הנורא והכאב המחריד. אותם ארגוני טרור לא הסתפקו בצימאונם לדם יהודי, אלא צילמו הכול ודאגו להפצה רחבה בכל העולם. מרוב הגודש של סיפורי זוועה ומוות בתוך כמה שעות, נאטמתי רגשית. הדברים נראו לי כמו מבעד למסך שקוף שכמעט אינו חודר אליי. מה פשר הסיפור המחריד הזה?
דבר אחד טוב כן קרה. התברר לנו שהעם הישראלי עצמו לא נמצא היכן שמנהיגיו הפוליטיקאים נמצאים. החזרה המדהימה לאינסטינקטים של עם לוחם, ההתגייסות העצומה, היו ההפתעה הטובה היחידה שחווינו בימים השחורים של המתקפה הנפשעת. הבועה שבה חיינו – כאילו אין עלינו איום קיומי, אנחנו רוויים בשפע כלכלי שרק הולך ומשתפר, ויש לנו את הפריווילגיה לאכול זה את זה – התנפצה.
משמעות לאובדן
ביום ראשון 15 באוקטובר נורה משטח לבנון טיל נ"ט לעבר טנק מרכבה צה"לי. שני חיילים נפצעו, ומפקד המחלקה, סגן אמיתי גרנות, נהרג. אמיתי זכרונו לברכה הוא בנם של הרב תמיר גרנות ושל אשתו אביבית. אולי הייתה זו ההיכרות הקרובה עם אביו של אמיתי ואהבתי אליו, אבל הידיעה חדרה את המסך השקוף ופילחה את ליבי. למחרת הגעתי לשבעה, בדירתם הקטנה בדרום תל־אביב. לא ציפיתי לזה, אבל המפגש עם משפחת גרנות הביא אותי לשינוי תודעתי. השבר והכאב שבהם שרויים הרב תמיר ואביבית וילדיהם, לא הפחיתו כמלוא הנימה מרצונם להעניק משמעות לחייהם, ובתוכם האובדן העצום שהם חווים. כשיצאתי מהבית הרגשתי כאילו צמחו לי כנפיים, קרן אור של תקווה הופיעה מבין העננים השחורים. הרגשתי שנפתח פתח גדול בשמיים, שישועה נמצאת במרחק נגיעה. הישועה הפנימית של ישראל.
סטירת יקיצה
בסרטִי "אגדת חורבן" יש סצנה שבה הגנרלים של אספסיאנוס, מפקד הצבא הרומאי שנשלח להעניש את היהודים, דוחקים בו לנצל את חולשת היהודים שאבקים אלה באלה במלחמת אחים, לעלות על ירושלים ולהחריבם. אספסיאנוס הערמומי והמנוסה מבטל את דבריהם. "למה למהר", הוא שואל, "היהודים עושים את העבודה בשבילנו. ברגע שנתקרב לירושלים הם יתאחדו. נחכה עם המתקפה". ואכן, כשהרומאים עולים על העיר היהודים כבר מרוסקים. כפי שצפה אספסיאנוס הם אכן מתאחדים, אבל מאוחר מדי. הם מתאחדים כדי לפחות למות כמו אחים.
חששתי שהאיראנים ושלוחותיהם הבינו את הטעות רבת השנים שלהם מולנו. שככל שפחות יאיימו עלינו, כך יחישו את חורבננו הפנימי. 75 שנה חיכו לשעת כושר, מדוע שימהרו עכשיו כשאנחנו עושים את העבודה עבורם? אפשר להעריך שאם אירועי שמחת תורה היו מתרחשים בעוד חצי שנה או שנה, היינו במצב חמור פי כמה, אולי סופני. אבל לאויב הערבי לא הייתה סבלנות לחכות. הם הקדימו, ואכן הפתיעו אותנו לחלוטין, אבל גם העירו אותנו מתרדמה של שנים רבות ומסיוט מזוכך של תשעה חודשים.
הזעזוע מהמפלצתיות שמטרתה הייתה להחליש אותנו, הביא לתוצאה הפוכה – חידוש מיידי של ברית הגורל הישראלית. איחוד עוצמתי שלא נראה חמישים שנה. בסופו של דבר, הערבים שוב הצילו אותנו מעצמנו. ספגנו סטירה מחרידה, כזו שמעולם לא ספגנו, ושעצרה לרגע את התהליך ההרסני ונתנה לנו הזדמנות לפרק את הקונספציה המנטלית שבה אנו לכודים.
המחיצות נופלות
לא רק הקונספציה המדינית־ביטחונית קרסה, נסדקו גם קונספציות פנימיות, חברתיות, פוליטיות ורוחניות. אני מכיר מקרוב את רוב הקבוצות הישראליות, ולראשונה מזה שנים נדמה לי שאני מזהה נפילה של מחיצות והתחלה של נכונות אמיתית של כל השבטים לחשוב מחדש. ביביסטים אדוקים המומים מגודל הכישלון של ממשלת הימין על מלא, ומכים על החטא של שנאת "סמולנים". ובאמת, כיצד אפשר להמשיך להחזיק בעמדות כאלו כאשר קיבוצי השמאל "הפריווילגים" מועלים על המוקד ונטבחים יחד עם אנשי שדרות, וכש"השמאלנים הבוגדים" יאיר גולן, נועם תיבון וישראל זיו ואחרים, הם הראשונים לחרף את נפשם בכפר־עזה ובארי?
מהצד השני, קריסה רועמת של הקונספציה בשמאל, שנחרד להבין שמלחמת העצמאות עוד לא נגמרה. הבנה קשה וחדה שהאמירה "עומדים עלינו לכלותנו" אינה הגזמה פרועה של ימנים קיצונים אלא אמת שלא ניתן יותר להתעלם ממנה. מאז השביעי באוקטובר, לראשונה מזה חמישים שנה ויום בדיוק, החליטו השמאלנים על מלחמה עד הסוף באויבינו.
גם בקרב הציונות הדתית נשמעות מחשבות שניות. רבים מהם התנגדו לדרך הדורסנית שבה נוהלה הרפורמה המשפטית, אף שלדעתי לא השמיעו את קולם מספיק. רבים יותר חשים עתה צער עמוק על שזלזלו בחשיבותם ועוצמתם הפנימית של הליברלים החילונים, ועל כך ששלחו את הטייסים לעזאזל. מה נאמר אם ברל'ה קרומבי, מארגן הפגנות הימין, אומר שהוא מצדיע לכוח קפלן? אני חש יותר הערכה מצד הדתיים־לאומיים כלפי התרבות הציונית הליברלית ועוצמתה הפנימית, ופחות רצון לראות בהם "חמורו של משיח".
נדמה לי שגם אצל החרדים מתחילה לחלחל ההבנה שלא יוכלו עוד להישאר מאחור כסקטור נפרד לחלוטין, בעוד אחיהם יוצאים למלחמה ומקיזים את דמם. אולי אני רק מדמיין, אבל נראה לי שאפילו השבט הערבי־ישראלי עבר טלטלה, ומבין שגם הוא יצטרך להחליט כיצד הוא מתחבר לישראליות.
משחק סכום אפס
הפילוג הישראלי הולך איתנו שנים רבות. אף ששמונים אחוזים מהישראלים חושבים באופן מאוד דומה, הצליחה הפוליטיקה ואולי גם התקשורת להסית אותנו זה נגד זה בפראות. ארבעים מימין נגד ארבעים משמאל. משחק סכום אפס מטופש ומרושע, שהביא לכך שכוחו של הרוב הציוני שווה בעצם לאפס. וכך, גורמים סקטוריאליים וקיצוניים מהווים את לשון המאזניים וזוכים לכוח בלתי נתפס.
התקווה הגדולה שלי היא שבשש אחרי המלחמה נתחיל תהליך של חיבור המרכז הישראלי הגדול, מרכז גדול שממקם את הקיצונים השונים במקומם הטבעי – בקצוות, בשוליים. רק כך נוכל להתקדם לקראת שינוי עמוק בישראליות. זוהי דרך שיכולה להוביל להתפתחויות חברתית אדירות, ולדעתי בהמשך גם להתפתחות רוחנית מפתיעה.
דיאלוג ישראלי חדש
התנועה הציונית הייתה ענף חילוני שמרד בגזע הגדול של יהדות הגלות הרבנית. בשורש התנועה האידיאולוגית שהקימה את המדינה הייתה דחייה מוחלטת של הגלות על כל תכניה התרבותיים. החלום הפיזי של החלוצים הוגשם הרבה מעבר לחלומותיהם הפרועים. ישראל היא אימפריה צבאית, כלכלית, טכנולוגית ותרבותית. אבל בהגשמת חלום יש גם סכנה; אנו נותרים ללא חלום. התבוססנו בחומר, בכלכלה קפיטליסטית שאינה רואה את החלשים ואינה ערבה להם, באינדיבידואליזם הישגי; השקענו את לשוננו הארוכה עמוק בתרבות המערב. וככל שהחילונים הלכו יותר לשם, כך שבטים אחרים שקעו בנוקשות אורתודוקסית.
דווקא מכיוון המחאה בקפלן עלו פתאום קולות אחרים, החל מדגל הלאום שקודם לכן התביישנו להניף, ועד הקריאה שהחילונים הליברלים הם יהודים לא פחות מהדתיים. שאלת הזהות היהודית צפה סוף־סוף על פני השטח, אבל למרבה הצער בכוחנות אלימה. אולי עכשיו, כאשר תפיסות הצדדים מתפרקות, החומות בינינו נסדקות, ופוחת הרצון של כל שבט לכפות את האמת שלו על השבטים האחרים – תיפתח הדרך לדיאלוג פנים־ישראלי כן ויצירתי, על החיבור התרבותי והרוחני שלנו. כשנגיע לשם, הייתי מציע להתחיל במשפט אחד שלפי הלל הזקן מכיל את התורה כולה: ואהבת לרעך כמוך.
עת מלחמה עכשיו, ובה עלינו לשים את כל כוחנו. לפנינו זמנים קשים מנשוא, אבל חשוב שנאמין שאחריהם מחכה לנו אופק חיובי, מסקרן ומרגש. הכול תלוי בנו.
על השמאל לזכור את מראות האימים של אותה שבת נוראה, ולא להדחיק את ההבנה הקשה שבאה בעקבותיה. זה לא אומר בהכרח לוותר על חלום השלום, אלא שקודם עליך להכיר במציאות ולא להדחיק אותה. על הימין, בעיקר הדתי־לאומי, לזכור שאין לו שום זכות, וגם לא צריך להיות לו הרצון, לשנות את אחיו, בוודאי לא בכפייה. אין לו את המונופול על מיהו יהודי וגם לא על האמת. הוא חייב לחזור לצניעות ולזכור את האמת המוחלטת היחידה חוץ מהמוות: איש מאיתנו אינו יודע מהי האמת ומה האל רוצה. גם לא הגדולים ביותר. לא דוד המלך, לא הנביא שמואל, ואפילו לא משה ואברהם השיגו את תכלית כוונתו וחוכמתו, אז מי אנחנו שנדע מה נכון ומה לא.
חשוב שנזכור שאם לא נהיה ביחד, אנחנו אבודים. המשימה תהיה ללמוד להיות ביחד גם בימי שלום. לראשונה מזה זמן רב אני מאמין שיש לנו סיכוי להצליח.
גידי דר הוא יוצר הסרט "אגדת חורבן"
