אחת האכזבות הגדולות והמדוברות בשבועות האחרונים היא תגובתה של הקהילה האינטלקטואלית והתרבותית בעולם לטבח שמחת תורה בישראל. רבים מדי מהאנשים שמטיפים מוסר לישראל על כל פגיעה מינימלית בזכויות הפלסטינים נאלמו דום. היו אפילו שהמשיכו להביע את אותה הזדהות ישנה עם הסבל הפלסטיני, ובמשתמע, יש בכך אמירה ברורה שאפילו הטבח הנורא הוא תגובה לגיטימית של הפלסטינים לסבלם.
אבל בצד הזעם והמחאה על התגובה הזו, שמסעירה את השמאל הישראלי ואת דפי "הארץ", יש מקום גם למבט אל תופעה בעייתית בתוכנו: שתיקתם הכמעט מוחלטת של מנהיגי החברה הערבית נוכח הטבח שלא היה כמותו בכל תולדות המדינה. כן, היו כמה אינטלקטואלים שהשמיעו מילים ברורות וחד־משמעיות נגד הטבח. אבל בגדול, קולם של ערביי ישראל לא נשמע בשעה הקשה הזו.
לא ראינו מסיבות עיתונאים נחרצות של המפלגות הערביות – למעט אמירה נוקבת של מנסור עבאס, הצדיק הקבוע של המגזר, ושל ח"כ לשעבר עיסאווי פריג' – וגם לא של ארגונים לאומיים כמו "ועדת המעקב". אינטלקטואלים ערבים, בהם כאלה העובדים מדי יום עם עמיתים יהודים, לא פרסמו עצומות גינוי. כמה פעילים ערבים בעמותות משותפות ליהודים וערבים התבטאו פה ושם, אבל קולם של פעילים בעמותות הפועלות בכל ימות השנה לטובת זכויות האזרחים הערבים, דוגמת עדאללה ודומותיה, לא נשמע.
כמי שאיננו קורא את העיתונות בערבית, ייתכן שהחמצתי כמה גינויים נחרצים שהופיעו שם, אבל אני מרשה לעצמי להניח שאילו גל של בושה היה סוחף את המנהיגות הערבית בישראל, כבר היינו יודעים על כך. לא מיותר להזכיר שכאשר שלושה בני משפחת דוואבשה נטבחו בכפר דומא על ידי יהודי, החברה היהודית – כולל אנשי הימין – ידעו לבטא את זעזועם ומחאתם כנגד המעשה.
השותקים ודאי יספקו לעצמם כל מיני צידוקים. יהיו שיאמרו: הכיבוש לא מאפשר לנו לגנות את המעשה. לאלה צריך להזכיר שהעם היהודי סבל במאה האחרונה טבח של שליש מבניו, ולא העלה בדעתו להתנהג באופן שמתקרב אפילו לזה של מרצחי חמאס. כאמור, בכל פעם שיהודי העז לבצע מעשה טרור, גם אחרי הרבה מעשי טרור פלסטיניים, הזעזוע והזעם מהצד היהודי היו כמעט מקיר לקיר.
אחרים יאמרו: הפגיעה בכל כך הרבה מתושבי עזה לא אפשרה לנו לגנות. לאלה יש לומר שביומיים הראשונים לאחר הטבח עוד לא נרשמה פגיעה מסיבית בתושבי עזה, שלא לדבר על כך שאין שום סימטריה בין מי שטובח במכוון אזרחים חפים מפשע ובין מי שמכוון את נשקו לעבר הרוצחים, ופוגע אגב כך גם באחרים. יהיו שיאמרו שערביי ישראל, כמי שרואים את עצמם כבעלי זהות פלסטינית, מתקשים לגנות את בני עמם. אם כך, שלא יצפו עוד מיהודים לגנות את בני עמם. ועל הטיעון האפשרי האחרון, הפחד מתגובת הקיצונים, מיותר בכלל להרחיב את הדיבור. מי שמפחד, שלא יתיימר להיות מנהיג.
המצב שנחשף הוא בלתי נסבל ובלתי נסלח. אם יש משהו שיכול היה להקל במשהו את התחושה הנוראה של המוני יהודים־ישראלים לנוכח הטבח; אם יש משהו שיכול היה להקל על התחושה שאין שום עתיד לדו־קיום בשלום בין העמים – הרי זו זעקה ברורה וחד־משמעית של שותפות לזעזוע ולזעם גם מצד ערביי ישראל. בהיעדרם מתחזקת התחושה הקשה נוכח הטבח עצמו, והתחושה שאין סיכוי לחיים משותפים מתוך שלום.
נפגעה במיוחד יומרתם של ערביי ישראל לדבר מנקודת מבט הומניסטית. אין הומניסט בעולם, וזה נכון כמובן גם כלפי "ההומניסטים" המערביים, שלא יגנה טבח של 1,400 איש ואישה, ילדים וזקנים; מעשי אונס ברבריים, כריתת ראשים, פתיחת בטנה של אישה הרה בחייה וכריתת הראש שלה ושל עוברה.
לפחות למשך כמה עשורים, עד שהדור הנוכחי יעבור מן העולם, השותקים עכשיו לא יכולים לצפות לשום קשב להטפותיהם המוסריות כלפי עוולות "הכיבוש" או עוולה יהודית כלשהי. את המנדט המוסרי הזה איבדתם; היהודים הם שיקבעו עכשיו בלעדית את הרף המוסרי הנכון בעיניהם. ואם יש בכם עוד אי־אלו שאריות של מצפון, לפחות לעשורים הקרובים הפנו אותו בבקשה לחינוכם של בני עמכם. שם יש באמת הרבה עבודה.
