נפתלי בנט לקח אחריות על חלקו במחדל שהוביל לאסון שמחת תורה: "בוודאי שגם אני נושא באחריות", אמר בריאיון השבוע. "שירתי כראש ממשלה במשך 12 חודשים ופעלתי… להשאיר את חמאס מוחלש ומורתע". בנט הוסיף והסביר שהיו דברים שלא הספיק לעשות, "שהיה בהם אולי לשנות את התמונה מקצה אל קצה", אבל אז הממשלה נפלה. בנט צודק. גם הוא נושא באחריות, משום שכראש ממשלה – ולפני כן כשר ביטחון – הוא תמך בדבקות בקונספציית נתניהו שחמאס הוא נכס והרשות הפלסטינית היא נטל. גם הדברים שלטענתו לא הספיק לעשות היו עוד מאותה קונספציה של "דו־קיום" עם שלטון חמאס ברצועת עזה, וכלשונו: "להשאיר את חמאס".
לזכותו של בנט ייאמר שהוא לקח אחריות, בניגוד לאהוד ברק, משה יעלון ויאיר לפיד – ומעל כולם בנימין נתניהו – שנמנעו מלקחת אחריות על קונספציית "הדו־קיום" שקידמו, זו שאפשרה את הטבח. למעשה, כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון שכיהנו מאז השתלטות ארגון הטרור על רצועת עזה, התעקשו שלא להבין שאי אפשר להשיג דו־קיום עם חמאס, שכן הארגון הזה חפץ במוות בלבד.
אני בטוח שבנט תומך עכשיו במיטוט שלטון חמאס ברצועת עזה, אבל ניכר שהוא עדיין לא מבין את הטעות היסודית בקונספציה שקידם כראש ממשלה. כל הדיבורים על "חמאס מורתע ומוחלש" הם הבלים גמורים, שכן למרות כל המכות הצבאיות שספג, ולמרות הנזק העצום שמאבקו נגד ישראל הסב לאוכלוסייה שתחת שלטונו, חמאס לא היה מוכן לזנוח את דרך הטרור אפילו לשנייה. הדבקות הדתית במלחמה מול ישראל והרצון לטבוח ביהודים, הם סיבת קיומו. הוא לא מסוגל ולא רוצה להשתנות, בדיוק כמו שאל־קאעדה ודאעש לא היו מסוגלים לזנוח את דרך הטרור ולהפוך לממשלות אזרחיות באזורים שהשיגו בהם שליטה.
ימים ספורים לפני שפינה את משרד ראש הממשלה כתב בנט: "אני מוסר חזרה דרום שקט ופורח, חמאס מורתע, שיא של קליטת משפחות בשדרות ובאזור. שינינו את המציאות מקצה לקצה. מבעירה וטרור – לצמיחה ושקט… חייבים להמשיך במדיניות המוצלחת של נחישות ביטחונית לצד נדיבות אזרחית".
כעת, אחרי הטבח, הוא כתב כי "רוב הציבור העזתי תומך בחמאס ובדרכו". מר בנט היקר, אם ידעת שזו המציאות בקרב הציבור העזתי, מדוע הכנסת פועלים עזתים ואף התגאית בכך, בעוד נתניהו נמנע מכך? שלושה ימים לפני שסיימת את תפקידך ציינת כי "מאות אלפי עזתים מתקיימים על המשכורות של אותם פועלים, לכן אין לחמאס אינטרס לפגוע בהם". זוהי הקונספציה של נתניהו על טורבו.
בנט לא היה היחיד בכך. כל בכירי המערכת הפוליטית, וכמעט כל ראשי מערכת הביטחון, השלו עצמם ששלטון חמאס יהפוך עם הזמן לממשלה אזרחית מתפקדת. אבל כמו דאעש ב"מדינה" שהקים, גם לחמאס מעולם לא הייתה כוונה להפוך את רצועת עזה למדינה נורמטיבית. מטרתו העליונה הייתה מלחמת דת וטרור נגד המדינה היהודית, ומבחינתו שמאות אלפים מתושבי רצועת עזה ימותו במלחמה, ברעב ובמחלות – העיקר שהטרור נגד ישראל יימשך.
ההנהגה האמריקנית למדה ממלחמותיה באל־קאעדה ובדאעש שאולי אי אפשר להשמיד את ארגון הטרור לחלוטין, אבל אסור לאפשר לו להקים שלטון ריבוני בשטח, וחייבים להשמיד במהרה כל "מדינת טרור" שקמה. הלקח הזה לא נקלט בקרב ההנהגה הישראלית. את העמדה הזו גיבשתי ביולי 2007, לאחר שחמאס השתלט על רצועת עזה, והבעתי אותה באוזני כל מי שהיה מוכן להקשיב. לצערי, כמעט כולם אטמו אוזניהם משמוע ועצמו עיניהם מראות.
