שמחת תורה האחרון היה יום קריסת כל הקונספציות. קונספציות שהשמאל הגה וטיפח משך שנות דור והחדיר אותן לכל מערכות הביטחון ומפקדיהן, והימין בראשות נתניהו החרה־החזיק אחריו ב־15 השנים האחרונות.
הקונספציה הראשונה שקרסה היא קונספציית אוסלו, שלפיה ניתן להביא כנופיית טרוריסטים ללב ארצנו, לחמש אותה ולתת לה שלטון עצמי, ולצפות שהיא תשמור עלינו "בלי בג"ץ ובלי בצלם". ובכן, לא ניתן לסמוך על טרוריסטים שיהפכו לחסידי אומות העולם, ואסור להשליך את יהבנו עליהם. בדורות הקרובים עם ישראל יצטרך להמשיך לחיות על חרבו.
קרסה גם קונספציית ההתנתקות, והמחשבה שאם ניסוג מחבל ארץ תוך השמדת ההתיישבות המפוארת שבו ונעניק אותו לאויבינו, הם יסתפקו בכך ויהפכו לילדים טובים. מבחינת אויבינו מדובר בניצחון וברוח גבית לטרור, ועם האוכל בא התיאבון. ברחת מעזה – עזה תרדוף אחריך. הוצאת את ההתיישבות מחבל ארץ – הוא יהפוך לחמאסטן. בלי התיישבות אין גם צבא, כי אין לו על מי לשמור, והמודיעין פוחת בהתאמה. וכשהצבא נעדר מהשטח, תשתיות הטרור מתפתחות באין מפריע. כך עברה החזית מגוש קטיף אל יישובי עוטף עזה. התנתקות מעזה? לא כשאנחנו אלה שדואגים להם – לא פעם על חשבוננו – לחשמל, מים ושאר עניינים אזרחיים.
הפוליטיקה זרמה לעורקי הצבא, השב"כ והמוסד, טיפחה קיבעון מחשבתי, וחסמה אנשי ימין
קונספציה שלישית שהתגלתה כשגויה היא המחשבה שאפשר לקנות את האויב בפרוטקשן – כסף, תעסוקה והזרמת חשמל וסחורות. האויב הנחוש לא נח בין סבב לחימה למשנהו. כשנמנע מלתקוף לא היה זה משום שהיה שבע או מורתע, ולא משום שליקק את פצעיו; הוא פשוט פעל להתעצמותו, זמם מהלכים להכרעתנו וחיכה להזדמנות המתאימה. האויב ניצל משאבים שהועברו אליו מבלי לסגת מעמדותיו האידיאולוגיות וממעשיו הרצחניים.
הקונספציה הרביעית היא ההסתמכות על הגנה ומגננה. הפכנו למדינה שממגנת עצמה לדעת בגדרות ושאר מכשולים תת־קרקעיים ועל־קרקעיים. כיפת ברזל, המצאה גאונית כשלעצמה, יוצרת את האשליה שתקיפות האויב אינן עוצמתיות, ותורמת את שלה להרדמתנו. לא ניתן להסתמך על הגנה בלבד, משוכללת ככל שתהיה. המעז והמפתיע הוא המנצח, וההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. לאורך שנות שלטון חמאס בעזה לא נעשו פשיטות ברצועה, וישראל הסתפקה בפעילות מודיעינית של היחידות המיוחדות.
התפיסה שצה"ל יכול להיות צבא קטן ואיכותי קרסה גם היא. כדברי אלוף במיל' יצחק בריק, צה"ל לא ערוך לאירוע רב־זירתי. אוגדת עזה נערכה לאירוע עם מקסימום שבע חדירות או פריצות בגדר, תפיסת הגנה שקרסה לנגד עינינו שעה שעוטף עזה התמלא מחבלים ללא מענה ראוי. למרות תושיית כיתות הכוננות והיחידות שהגיעו לזירה ופעלו בגבורה, התוצאה הייתה שחיטה גדולה.
צה"ל וגופי הביטחון הפכו לאליטה סגורה מלאת רהב, ומפקדיהם לא חדלים לנאום ביהירות ולאיים על האויב, שמוכיח מעת לעת את ערמומיותו והשתכללותו. הפוליטיקה זרמה לעורקי הצבא, השב"כ והמוסד, טיפחה קיבעון מחשבתי, וחסמה קידום של אנשי ימין לתפקידי מפתח. לצד אלה הפך הצבא למכתיב מדיניות הביטחון, ולא למי שמקבל הוראות מהדרג המדיני. הקצינים מזלזלים בדיוני ועדת החוץ והביטחון, לא באים מוכנים, ומסרבים לתת מענה מלא לשאלות חברי הכנסת.
המחשבה שניתן לחיות לאורך שנים לצד הר געש פעיל חייבת לעבור מהעולם. לא ניתן לחיות בהכלה עם זאב טורף, לא ניתן לקיים שכנות טובה עם נמר רעב. כשבסיסי האויב ומוצביו נמצאים במרחק שלוש דקות נסיעה, אפשרות ההפתעה שלהם כמעט בלתי ניתנת לעצירה. ואם בעזה מדובר על קילומטר או שניים, הרי שבגבול הלבנון מדובר על מרחק אפס בין עמדות חיזבאללה לגבול. ישראל חייבת רצועת ביטחון מול האויב בשתי החזיתות.
