מכר מוסלמי מחו"ל, אוהב ישראל וציוני אדוק בשם מ"ע, ביקר בשנים האחרונות בהר הבית וצילם מקרוב סדרת אתרים שאינם נגישים ליהודים שם, ואת שער הרחמים בפרט. הוא סיפק משם תמונות נדירות, כולל תגלית מרעישה שתתואר להלן.
מתחם השער הפך למסגד לפני כמעט חמש שנים, ומאז מבוצעים בו שינויים שמהווים סכנה גדולה לעתיקות שנמצאות במקום. בית שער הרחמים, בשמו כיום, מתוארך למאה השביעית לספירה. עם זאת, חוקרים דוגמת הארכיאולוג לין ריטמאייר משוכנעים שבמקום הזה ניצב שער עוד מימי בית ראשון, במאה השביעית לפני הספירה, ימי חזקיהו. ריטמאייר מציע ששער הרחמים הוא השער המכונה במשנה "שער שושן", שדרכו יצא השעיר לעזאזל למדבר, ומשם הפרה האדומה נלקחה להר הזיתים.
מאז המאה ה־19 נמצאו ברחבי ההר, וגם בשער הרחמים, כתובות עבריות עתיקות שמוכיחות שיהודים עלו ההרה גם בשנות החורבן, בכל עת שהייתה להם אפשרות לעשות כן. ככלל, גישת יהודים להר הייתה חופשית יחסית לאורך פרקי זמן ארוכים בתקופה המוסלמית הקדומה – 638־1099 לספירה. לפני כן ולאחר מכן ההר היה הרבה פחות נגיש לבני דת משה, לא פעם עד כדי איום בעונש מוות על יהודים שנתפסו בהר.
לא מדובר רק בברוך־ג'מילים דגם ימי הביניים, אלא בחריתה בעלת משמעות דתית. יהודים הגיעו לכאן ממרחקים – צעד חד־פעמי בחייהם – וחרתו כאן את שמותיהם כדי שזכרם יישמר לעולם בהיכל השם
בשנת 1863 מצא החוקר הצרפתי פליסיאן דה־סוסי בפרוזדור העתיק של השער הכפול, מתחת למסגד אל־אקצה, כתובת בת ארבע שורות: "יונה ושבתיה אשתו מן סקליא חזקו בחיים". סקליא היא סיציליה הרחוקה, שיונה ושבתיה, זוג עולי רגל, טרח אי אז בימי הביניים לצלוח את המרחק שבינה ובין הר הבית רק כדי להתפלל בו לחיים ארוכים. כיום, לדאבון הלב, הכתובת הזו מחוקה כמעט לחלוטין בגלל שהווקף הדביק על כותלי האתר טיח חדש.
הנובר, חוקר יהודי מומר, מצא כתובת נוספת בשנת 1908 בקיר הדרומי של מבנה שער הרחמים: "אברהם בר לולס אחזק", נכתב שם. השורש "חזק", שחוזר בכתובות, חושף לדעת הארכיאולוג מאיר בן־דב את הסיבה העיקרית לעלייה להר המוריה בעת ההיא: הודיה על החלמה ממחלה, או "התחזקות", בלשונם.
הארכיאולוגית שולמית גרא הצביעה בשנת 1991 על כך שבכיתוב של אברהם בר־לולס עוד אפשר היה להבחין גם בזמנה, אם כי נראה שכבר אי אפשר לראות זאת כיום, וכן בשרידי כתובת אחרת, שהכילה את המילה "שלום". כתובת זו מצויה בסמוך, בקיר הדרומי של מבנה השער החסום.
בשנת תרפ"ט (1929) איתר ליאו אריה מאיר כתובת נוספת על קיר במדרסת אסערדיה שבצפון ההר, שבה חרתו את שמותיהם עולי רגל מארצות האסלאם בתקופה הערבית הקדומה: "מוסי דוד עמרן קיומה, בני מוסי סלימן".
חשוב להבהיר שלא מדובר רק בברוך־ג'מילים דגם ימי הביניים, אלא בחריתה בעלת משמעות דתית. יהודים הגיעו לכאן ממרחקים – צעד חד־פעמי בחייהם – וחרתו כאן את שמותיהם כדי שזכרם יישמר לעולם בהיכל השם. בנימין מטודלה, שביקר בארץ הקודש במאה ה־12, הזכיר את המנהג הזה במבנה התת־קרקעי של אורוות שלמה בדרום ההר: "ושם בירושלים, אצל הבית שהיה לשלמה אורוות סוסים אשר בנה… והיהודים הבאים שם כותבים שמם על הכותל".
כתובת מרגשת נוספת התגלתה במדרסה אסערדיה. יהודים שעשו את כל הדרך מיוון להר רק לשם כך, כתבו לפני יותר מאלף שנים על גבי עמוד מימי הבית השני את המילים הבאות: "השם א־לוהי צב־אות, תבני (תבנה) הבית הזה בחיה (בחיי) יעקב בן יוסף ותיופולקטוס, וסיסיניה ואנסטסיה, אמן ואמן סלה".
כל אלה הופיעו במאמרי החוקרים ב־170 השנים האחרונות. צילומים שסיפק מ"ע מתוך מבנה שער הרחמים באחרונה מוכיחים שבמקום קיימות כתובות עבריות עתיקות נוספות, שהמחקר הארכיאולוגי כלל איננו מכיר.
צילומי תקריב של העמוד הראשון בבית השער מגלים אותיות עבריות שכל ילד יהודי בישראל יוכל לקרוא גם ב־2023. ניכר שהרבה ידיים חרתו על העמוד הזה לאורך השנים. חלק מהכתובות מטושטשות או מחוקות. ליד האותיות העבריות העתיקות אפשר להבחין גם בגרפיטי מודרני למהדרין, בערבית בת ימינו.
הארכיאולוג צחי דבירה סבור שהצליח לפענח מילים אחדות מהכתובות שעל העמוד, אחרי שראה את התמונות שצולמו במקום. הוא קורא שם בין השאר את המילים "זכיתי אני", ואחר כך מילה מטושטשת שאולי נכללות בה האותיות "לבכר". לידן נחרתו על העמוד השם "ראובן בר מכיר", וכן המילה "דגל". למטה מהם מופיע השם "יוסף בן", כששם אביו הוא אולי אריה, ונראה שמתחתיו מופיעה כתובת נוספת שבה מוזכר שנית השם "יוסף", וכן שמות נוספים, קשים יותר לזיהוי.
"זה כתב אופייני לימי הביניים", אומר דבירה, "האתר נחקר בעבר, אבל מעולם לא היה נגיש", הוא מוסיף, כדי להסביר כיצד ייתכן שהכתובות אינן מוכרות כלל למחקר. "ב־2019, אחרי פתיחת המסגד בשער הרחמים, האווירה באתר הפכה טעונה במיוחד מבחינת הרשויות, שדורשות מהווקף להשיב את המצב לקדמותו. לאחרונה הופק דו"ח בנושא עתיקות ההר בידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ובריאיון שקיימו איתי אמרתי שהדבר שאני הכי חושש הוא שימור הכתובות העבריות בשער הרחמים – וזה עוד לפני שידעתי על הכתובות שהתגלו כעת".
פרופ' חגי משגב מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטה העברית, מומחה לכתובות עבריות, מסביר שלמיטב הבנתו מדובר בכיתוב שחרתו מבקרים, "אבל קשה לתארך את הכתב, מכיוון שהכתב המרובע שלנו לא השתנה במשך מאות רבות של שנים. צורת האות א', עם הרגל השמאלית השולחת קוץ שמאלה, וגם ה־נו"ן הסופית, מצביעות כנראה לכיוון של כתב המושפע מכתב הסת"ם הספרדי, כזה שהתפתח מאמצע ימי הביניים והלאה אבל נוהג גם היום. השם 'ראובן בר מכיר' אולי מעיד על קשרי משפחה לכמה חכמים שהיו בני מכיר – החל בחכמי אשכנז במאות ה־11־12, שחלקם מוזכרים בדברי רש"י, וכלה במקובל מצפת מהמאה ה־16".
עם זאת, מכיוון שמהתקופה הצלבנית, וכן ובתקופה הממלוכית והעות'מנית, ההר היה בלתי נגיש ליהודים וסכנת מוות ריחפה על מי שביקש להיכנס לשם – משגב מניח שהכתובות הן בנות אלף שנים ויותר, מהמאה העשירית או ה־11 לספירה. יש לזכור שמאוחר יותר גם נחסם שער הרחמים – מסיבות ביטחוניות – וככלל נותר כך סתום עד ימינו.
לפיכך, חלון ההזדמנויות שבמסגרתו היה האתר הזה נגיש למבקרים בהר, ובכללם גם ליהודים, ננעל כנראה ב־1099, כאשר מסע הצלב הראשון והרצחני הגיע ארצה. ממילא יש לתארך את הכתובות לתקופה שקדמה לכך: "התארוך המשוער הוא אכן סביב אמצע ימי הביניים. המאה ה־11 בהחלט באה בחשבון", מסכם משגב.
אם כן, בלב ימים עגומים מאוד בתולדותינו קיבלנו דרישת שלום מיהודים שלפני אלף שנים עלו להר הבית בחופשיות. הם חרתו את שמם בשער הרחמים לזיכרון עולם בהיכל השם.
הם סובבו בלי הפרעות במקום, בחסות השלטון המוסלמי האדיב עד מאוד של המאה ה־11, ואילו אנחנו – בני המאה ה־21, אזרחי ישראל החופשית לכאורה – איננו מורשים להגיע לשם.
כיצד השלמנו עם מציאות שבה כתובת שממוקמת בלב בירת ישראל החופשית, לא בטהרן או בבגדד, זקוקה למוסלמי שיגיע לכאן מחו"ל כדי שיחשוף אותה לראשונה לעיני העולם?
