נתחיל בחדשות הטובות
שבועיים להקמת ממשלת החירום, שני אגפיה מדווחים על אוירה עניינית בתוך חדר קבינט המלחמה. מסביבו יהום הסער הפוליטי, ועוד איך יהום, אבל בפנים, בינתיים, מיקוד וריכוז, בלי חילוקי דעות בולטים בנוגע לניהול המערכה. זה לא שאין פוליטיקה, מאבקי קרדיט, זריקת אחריות וחשדנות הדדית, אבל נכון לעכשיו הן לא נותנות את אותותיהן בענייני הביטחון עצמם.
זו בדיוק הייתה תכלית הקמת ממשלת החירום. הידיעה שבחדר יושבים יריבים פוליטיים מרים מאפשרת פיקוח ציבורי מסוים על הנעשה בתוכו, גם בלי להיחשף לפרטים עצמם. המחנה הממלכתי לא קיבל זכות וטו על ההחלטות, אך הציבור שואב עידוד מעצם קיומה של חזית ניהול אחידה. ככלל, יחסי גנץ ונתניהו דווקא בסדר, אפילו מעל המצופה, פשוט כי הציפיות היו נמוכות מאוד. ובנוגע למה שלא – יש כבר מי שמסתובב עם פנקס שלוף וכותב במרץ לקראת הימים שאחרי המלחמה.
ראש הממשלה דיבר לציבור ביום רביעי בערב. הוא לא לקח אחריות, אבל לראשונה אמר בקולו שגם הוא יידרש להשיב לשאלות על חקירת המחדל. ניחא, על שאלות עיתונאים תחת אש הוא בכל מקרה מתעקש שלא לענות. לכן גנץ, שתכנן לדבר אף הוא אל הציבור באותו מועד, דחה את הצהרתו לאתמול בצהריים, כדי לאפשר לתקשורת להציג את שאלותיה. נטילת האחריות של יו"ר המחנה הממלכתי על חלקו שלו בעשרים שנות קונספציה הייתה נרחבת יותר ממי שהאסון קרה במשמרת שלו, ושעיצב את המדיניות הישראלית בחמש־עשרה השנים האחרונות בתפקיד הבכיר ביותר בצמרת.
מוקדם יותר השבוע שוגרה עוד הצהרה מוקלטת לתקשורת, מפתיחתה של עוד הערכת מצב. גנץ נעדר ממנה אך זה לא היה סימן למשבר מולו, להפך. נתניהו דיבר בה על "אגרוף ברזל אחד" כשמימינו שר הביטחון ומשמאלו הרמטכ"ל, פניהם קפואות. הפגנת האחדות המאולצת נדרשה בגלל שמועת המתח הגואה ביניהם, עד סף פיצוץ, וכל זאת דווקא בערב שבו עיני הציבור היו נשואות בכלל לשחרורן של שתי חטופות מבוגרות, בלי קשב לניואנסים של חיכוכים בצמרת. למרות הסרטון ששוגר לעיתונאים, את המתח בין לשכת ראש הממשלה ולשכת שר הביטחון לא ניתן לטשטש. שיחת ההיוועצות של נתניהו עם גבי אשכנזי, שלתפיסת גלנט מנע ממנו את הרמטכ"לות, הייתה רגע של שפל בתהומות חוסר החשדנות בין שני האישים מאז האביב שעבר.
גם מול הרמטכ"ל הרצי הלוי ניכר סדק. בין השאר הוא נוגע לשאלה מבצעית: חילופי התדרוכים בין צה"ל לצמרת המדינית בעניין התמרון היבשתי המתמהמה, חשפו שגם אם קבינט המלחמה מאוחד בתמיכתו בעיכוב, בצה"ל כבר מאבדים סבלנות. בתדרוכים לכתבים, ואחר כך גם באמירות ישירות של הרמטכ"ל, הצבא הקפיד להדגיש פעם אחר פעם שהוא מוכן ורק ממתין לפקודה. בממשלה מציגים תמונה קצת אחרת: אריה דרעי, חבר הקבינט הלא רשמי, אפילו טען בקולו שהעיכוב בשלב הבא של המבצע הוא בגלל העובדה המדהימה שאיש במערכת הביטחון מעולם לא כתב תוכנית לתרחיש של מיטוט מלא של חמאס, אולי גם כי איש בדרג המדיני מעולם לא הזמין תוכנית כזו.
הכניסה הקרקעית
הכניסה הקרקעית נדחית, הנימוקים מתחלפים. פעם זו עסקה מתרקמת לשחרור החטופים, פעם זו כתיבה מחדש של התוכניות, ופעם זו בכלל הפוגה לצורכי פריסת מערכות הגנה אמריקניות על בסיסים באזור. כשיש הרבה תשובות לאותה שאלה, זה אומר משהו על טיבן של התשובות. ובכל זאת, הכניסה הקרקעית, או התמרון, היא עובדה מוגמרת. השאלה היא רק העיתוי. עדיף תסכול בהתחלה וסיום מוחץ, מהסתערות חפוזה שסופה חמיצות ודשדוש. אפשר רק לקוות שאחרי עוצמת המכה איש לא יזכור אם היו שבועיים או שלושה של המתנה.
אבל יש דבר אחר שראוי לעשות, והוא לוודא שלמדנו משהו. הלקח המרכזי ממתקפת הפתע הרצחנית של חמאס הוא שאין לנו מנוס מהטלת ספק. זה מציל חיים. לא לזלזל באויב, למעט ברהב, לבדוק את עצמנו שוב, לשאול שאלות, לא ליישר קו עם החשיבה הקבוצתית. ולכן, גם ובעיקר בזמן מלחמה אין ברירה. בנוגע למחדלי ההווה, זה לא הזמן להגיד שזה לא הזמן. אי אפשר למכור לציבור אשליה של הישגים צבאיים יוצאי דופן. יש אכן פעולות חשובות ונחוצות, אבל הן עדיין לא במדרג המתבקש נוכח עוצמת המכה. זה בסדר שמתארגנים, אבל לא צריך בינתיים לעבוד על עצמנו.
האולפנים מלאו בגנרלים שרואים בחזונם שיירה של טנקי מרכבה סימן ארבע ברחוב הראשי של עזה. זה חשוב, אבל השאלה החשובה לא פחות היא מה אומרים השריונרים בשטחי הכינוס, אלה שנושמים פודרה ופורסים זחל. אותם אי אפשר לחרטט בסיסמאות, גם לא את יחידות החי״ר שמתרגלות עכשיו לוחמה בשטח בנוי, ואת יחידות הניוד שיצטרכו לנוע לעומק שטח האויב. אנשיהם יצאו השבוע לאפטר שלפני הכניסה המתעכבת. המדגם הלא מייצג שערכתי נע בין רוח קרב ונחישות לנצח לבין שאלות נוקבות. האנשים שייכנסו לעזה רוצים לדעת מה היא תכלית התמרון, מה המודיעין שבו הם מצוידים, האם הצבא באמת כשיר למשימתו. אלו לא הרהורי פחד, שגם הוא טבעי, אלא התבוננות נטולת זחיחות. הם חשים על בשרם את ההתגייסות ואת רוח הלחימה בשוחות, שהיא באמת סוד כוחנו, אבל יודעים שלא די באווירה טובה. את האנשים הללו לא שומעים מספיק. עדיף להקשיב להם עכשיו ולא בתחקירים של אחרי המלחמה.
שחרור החטופות
שחרור החטופות, בטפטוף, הוא מודל חדש שלא הכרנו. חמאס עושה זאת ללא תמורה אבל עם הישג כפול: זמן, ודעת קהל. המגעים לעסקה גדולה יותר נמשכים נכון לירידת השורות לדפוס, והדילמות המוסריות שחמאס מעמיד מול החברה הישראלית יהיו קשות. הסלקציה בין בעלי דרכון זר לישראלים היא רק אחת מהן. תהיה גם חלוקה בין זקנים, נשים וילדים ובין גברים צעירים, בין אזרחים לחיילים, בין הצלת עולם מלא ובין אינטרסים של מדינה חפצת חיים.
חמאס מנצל שורה של טראומות ישראליות. המודל הטרי ביותר הוא עסקת שליט, הפחד הגדול הוא רון ארד. אבל בתווך יש גם אפשרויות אחרות, מבצעיות, נועזות ומוצלחות כמו מבצע אנטבה, או עם סוף מר כמו נחשון וקסמן. אין מה לקנא במי שיידרש להכריע ביניהן, ולישראל יש חובה מוחלטת לאזרחיה וחייליה, עד האחרון שבהם. אבל גם אין מנוס מלהזכיר: אדריכל הפתעת אוקטובר שהכתה בישראל 2023 הוא יחיא סינוואר ששוחרר בעסקת שליט, באוקטובר לפני 12 שנים בדיוק.
לסינוואר וחבריו ששוחררו באותה עסקה חלק משמעותי בבניין הכוח של חמאס, ובעיקר בבניין התפיסה של כדאיות החטיפות עד לשחרור כל המחבלים מבתי הכלא. הלב נקרע מול משפחות החטופים, והמוח זוכר שהמצב כעת אינו דומה לאותה עסקה שאת מחירה התחלנו לשלם עוד לפני 7 באוקטובר. יש הבדלים רבים: מספר החטופים הגבוה, הפיזור שלהם ברחבי עזה, העובדה ששני ארגונים שונים מחזיקים בהם, וכמובן היותם של רבים מהחטופים אזרחים, נשים, קשישים וילדים. ואולי יש עוד הבדל אחד: עכשיו יש מגעים מואצים, תחומים בזמן, לעסקה בעלת אופי הומניטרי בטרם כניסה קרקעית ועליית שלב במלחמה. אבל אם להאמין להצהרות הצמרת הישראלית, כשהמלחמה תסתיים, היעד הוא שבצד השני לא יהיה עוד מול מי לנהל משא ומתן.
