מלחמת צה"ל בחמאס מקבלת מאפיינים של עימות גלובלי

הנה פרט חדש שעולה מחקירות אנשי חמאס שנמצאים בידי שב"כ ויחידה 504 של אגף המודיעין. הוא מעיד עד כמה עמוק היה ה"בור" שאליו נפלה ישראל בבוקר המר של שמחת תורה: מתברר שחמאס, שתכנן את המתקפה על הדרום לפרטי־פרטים, נערך לכמה תרחישים אפשריים, ולכן שמר חלק מכוחות הנוח'בה – הקומנדו המובחר שלו – כעתודה בתוך שטח הרצועה.

התוכנית המקורית הייתה שהעתודה הזאת תיכנס לישראל כגל תקיפה שני, רק בעשר בבוקר, כדי לנצל הצלחה במקומות מסוימים. אלא שסמוך לשעה 8:30 נדהמו בחמאס לגלות כי המתקפה כולה מצליחה מעל ומעבר לציפיות הוורודות ביותר שלהם, וכי הגבול בין ישראל לעזה הפך כמעט לטיילת. הם החליטו להכניס גם את העתודה לשטח ישראל, הרבה לפני המתוכנן.

אחרי העתודה שהקדימה הגיע ליישובים גם האספסוף, שאחראי לחלק ניכר ממעשי האונס, הרצח והחטיפות – המשך ישיר לזוועות שחוללו אנשי הנוח'בה עצמם. בשלב הזה הקומנדו עסק גם בניסיון כיבוש של יעדים מובחרים מבחינתו, כמו מחנה "ירקון" של יחידת המודיעין 8200.

בהתחשב במצב ששרר בדרום לקראת הצהריים של 7 באוקטובר, כעת כבר ברור כי העובדה שכוחות הביטחון הדפו את התוקפים וכבשו את שטחנו מחדש בתוך זמן קצר יחסית היא הישג צבאי אדיר, שנובע בראש ובראשונה מגבורת הלוחמים והמפקדים בשטח. תחילה מאות, בהמשך אלפים, שרצו אל תוך האש ללא היסוס וללא פקפוק. רבים מהם שילמו בחייהם.

שלושה שבועות אחרי התופת, אירועי 7 באוקטובר הם כעת בגדר היסטוריה קרובה־רחוקה: אנו בסיומו של השבוע השלישי למלחמה, ועדיין לפני החלק העיקרי שלה.

שני הסברים עיקריים נשמעו השבוע באשר לעיכוב בתמרון הקרקעי ברצועת עזה: האחד – ישראל לוקחת את הזמן כדי לכתוש את חמאס מהאוויר, וגם כדי למצות את הסיכוי להחזיר לפחות חלק מן החטופים במשא ומתן. ההסבר השני – שהעיכוב נובע מבקשת ארצות הברית, שעוד לפני התמרון מתחיל רוצה להעביר לאזורנו כוחות ותחמושת, וכן מערכות הגנה מפני טילים, מחשש שתתלקח מערכה אזורית.

שני ההסברים נכונים, אבל ההמתנה להשלמת ההתארגנות האמריקנית היא המשמעותית יותר. אילו הדבר היה תלוי רק בישראל, ייתכן שכבר היינו בעומק התמרון הקרקעי.

כך או כך, בישראל ובארצות הברית – ולמעשה בכל העולם – כבר מבינים כי האירוע אינו רק מערכה של "ישראל נגד חמאס", אלא משהו רחב הרבה יותר. החשש מהתרחבות המערכה לכל האזור גדל מאוד בעקבות כמה תקיפות על יעדים אמריקניים בעיראק ובסוריה בשבועיים האחרונים – במזרח סוריה יש עדיין כאלף חיילים אמריקנים, שנותרו שם מהמלחמה בדאעש – ובעיקר בשל המתקפה יוצאת הדופן של הח'ותים בתימן כלפינו ביום חמישי שעבר.

עדיין רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור להתקפה יוצאת הדופן הזו, אבל נראה שהח'ותים, זרוע של איראן לכל דבר ועניין, שיגרו לעבר אילת טילים ארוכי טווח ומל"טים מתאבדים, שיורטו על ידי כלי שיט של ארצות הברית שהגיעו לים האדום יום אחד בלבד קודם לכן. ייתכן שטיל אחד אף יורט מאדמת ערב הסעודית.

לא רק ארצות הברית

יש מאפיינים של עימות עולמי לרכבת האווירית של מנהיגים שהמשיכו להגיע לישראל גם השבוע, ומנגד למסע הדילוגים של שר החוץ האיראני ולהצהרות הלוחמניות של רוסיה, שעומדת לצד חמאס ואף אירחה אתמול משלחת של ארגון הטרור. הולך ומתהדק הציר איראן־רוסיה־חיזבאללה, הנתמך על ידי סין, ובמקביל מחזקת איראן את יחסיה גם עם צפון־קוריאה. כך גם בציר המערבי בהובלת ארצות הברית, שכולל את המדינות הסוניות במפרץ הפרסי, מצרים וירדן, וכמובן אותנו. הכול קשור גם למלחמת רוסיה־אוקראינה.

בהקשר זה חשוב לשים לב במיוחד למצרים ולירדן, שנמצאות במצב עדין במיוחד: במצרים צפויות בחירות בדצמבר, והמשטר של עבד־אלפתאח א־סיסי חושש מאוד מהפגנות ההמונים בעד עזה, שהגיעו עד לכיכר תחריר. לכן הוא יגנה את ישראל באופן פומבי, ומצד שני יעשה הכול כדי להילחם בחמאס – הכול, למעט קו אדום אחד שהובהר היטב בשיחות שנערכות בהובלת אגף התכנון בצה"ל: המצרים לעולם לא יסכימו להקמת אוהלים למפונים מעזה בשטחם. מבחינתם אסור אפילו להרהר ברעיון הזה.

זו הסיבה שההצעה ההזויה של שרת המודיעין גילה גמליאל, שאמרה שיש לפנות את העזתים לסיני, זוכה בגדול בתואר הפיגוע ההסברתי של השבוע – הרבה יותר מהריאיון הלא מבוקר עם חטופה ששבה השבוע מעזה.

הרבה אנשים ניסו להרגיע את המצרים אחרי הציוץ של גמליאל. גם ירדן, שמרבית אוכלוסייתה פלסטינית, נמצאת במצב עדין מאוד לנוכח הצילומים הקשים שמעבירה אל־ג'זירה מעזה המופצצת. בכל יום שישי הולכות וגדלות ההפגנות, ואיתן גם הניסיונות להגיע לגבול ירדן עם ישראל.

בינתיים מצליחים כוחות הביטחון של הממלכה לבלום את הגל האנטי־ישראלי העכור, אבל לא לעולם חוסן. בכל מקרה, מבחינת ירדן, פינוי של תושבי עזה לסיני ייחשב כתקדים לקראת פינוי תושבים מיהודה ושומרון לשטחי הממלכה. זהו דבר שלא יעלה על הדעת מבחינת הירדנים.

על בלימה

גם בסוף השבוע נראה כי התמרון הקרקעי ברצועת עזה הוא בלתי נמנע. גם אם יתמהמה בוא יבוא, ובהיקף גדול הרבה יותר מכוחות השריון וגבעתי שכבר פעלו במשך כמה שעות בחורבות היישוב דוגית בצפון הרצועה בלילה שבין רביעי לחמישי.

הקבינט הביטחוני המצומצם מנהל את המערכה בתמימות דעים פחות או יותר, לפחות על פי עדותו של השר בני גנץ ביום חמישי. אבל בצה"ל הולך וגובר התסכול, בעיקר בקרב מפקדים בכירים ברמת השטח בצפון ובדרום. רבים מהם מרגישים שבולמים אותם. גם בציר שבין המטה הכללי לפיקודים לא הכול חלק. כמקובל במלחמות, במטה הכללי חושבים שבפיקודים לא תמיד מבינים את התמונה המלאה, ובשטח חושבים שהמטכ"ל מנותק.

נתחיל בצפון: נכון ליום חמישי בלחימה בלבנון שיפר השבוע צה"ל את התוצאות בכל עימות ישיר מול חיזבאללה, שכבר סופר 44 הרוגים, לעומת שישה הרוגים לישראל. אבל ככלל, הכוחות פועלים עם יד אחת קשורה לאחור. המטרה היא להימנע ככל האפשר, ממש עד קצה גבול הסבלנות, מפתיחת חזית מול חיזבאללה.

בינתיים כל הסימנים מצביעים על כך שחיזבאללה ואיראן לא ידעו מראש על העיתוי של מתקפת חמאס, ושמעו עליה מהתקשורת. נראה גם כי חסן נסראללה אינו נעתר לתחתונים של איסמעיל הניה, מוחמד דף ויחיא סינוואר להצטרף "אול־אין" למלחמה מול ישראל. ההרתעה, לפחות של ארה"ב, עדיין עובדת.

גם בלי מלחמה מלאה, חיזבאללה כבר יכול להתהדר בהישג גדול מבחינתו: פינוי של עשרות אלפי תושבים ישראלים מגבול הצפון, כולל פינוי ראשון אי פעם של מטולה ותל־חי. סביבת פסל האריה השואג ריקה כפי שלא הייתה מאז הצבתו בכפר גלעדי לפני כמאה שנים. כמובן, גם הצורך של צה"ל להקצות לכוננות בצפון לא פחות כוח אדם מללחימה בדרום היא הישג של חיזבאללה, מבחינתו במחיר נמוך.

ביהודה ושומרון הלחימה אינה זוכה לתשומת לב תקשורתית רבה, אבל נמנו שם כבר יותר ממאה הרוגים פלסטינים מאז תחילת המלחמה. הנה, בקצרה ממש, רק שניים מאירועי הימים האחרונים: הפצצה באמצעות מטוס קרב על מסגד שבו היו מחבלים בג'נין, וחיסול של 12 מחבלים בקרב בן שלושים שעות בנור־א־שמס שליד טולכרם. במקרה זה נעשה שימוש בכלי טיס לא מאוישים – הברקה של מג"ב. בקרב בנור־א־שמס נפל מקסים רז'ניקוב ז"ל, לוחם מילואים של יחידת המסתערבים במג"ב.

אגב, תחקירי 7 באוקטובר הראשונים ממשיכים להצביע על תרומה ייחודית של היחידה הטקטית במשמר הגבול לייצוב המצב אחרי הפלישה. היחידה הוקמה על ידי מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי רק לפני כמה שנים, כאשר פיקד על מג"ב, תוך התנגדות כמעט גורפת מצד הצמרת המשטרתית. כעת, תוך כדי לחימה, החליט שבתאי להקים פלוגות חוד שיכללו כל אחת 120 לוחמים בכל מרחב משטרתי, ואלה ייתנו מענה לאירועים אפשריים בתוך תחומי הקו הירוק. למעשה, זוהי תחילת ההקמה של "המשמר הלאומי" בתוך המסגרת של מג"ב. פחות ועדות ודיבורים יותר מעשים.

והנה חדשה טובה: בקרב ערביי ישראל נשמר השקט גם השבוע, ומספר האירועים אפסי.

רגע האמת מגיע

בזירה העיקרית של צה"ל, הדרום, הדמויות המרכזיות שישפיעו על אופי המערכה יהיו סגן מפקד הפיקוד אלוף יוסי בכר, תושב בארי, שממסתובב עם נשק ועליו כתמי דם – עדות לקרבות שבהם השתתף בקיבוצו. הוא מתכנן את הלחימה עם תא"ל במיל' משה (צ'יקו) תמיר ללא הרף, למעט כמה שעות שבהן קבר קבורה זמנית את אימו שנרצחה.

שורה של אלופים במטה הכללי בקריה מסייעים לרמטכ"ל לחפש פתרונות "מחוץ לקופסה", ובהם האלופים במילואים גיורא איילנד ויואל סטריק. לוטנט ג'נרל ג'יימס גלין, יועץ מארצות הברית עם ניסיון רב מהקרבות נגד דאעש בעיר מוסול שבצפון עיראק, הגיע גם הוא לעזור לצמרת הביטחונית. המחזה שבו גנרל אמריקני בדרגה המקבילה לרב־אלוף בצה"ל יושב עם מפקדי הצבא אצלנו על תוכניות מבצעיות בזמן אמת הוא בלתי נתפס, אבל שום דבר אינו נורמלי בימים אלה.

כעת הציר החשוב ביותר בין ישראל לארצות הברית קשור לפריסת הכוחות האמריקניים באזור, שמתרחבת הרבה מעבר למה שמדווח. בסיומה, המכ"מים ומערכות הטילים של ישראל וארה"ב יעבירו מידע אלה לאלה. ארה"ב אף מפעילה מכ"ם רב עוצמה ורגיש במיוחד, מבסיס שמופעל ישירות על ידה בהר קרן שבנגב. יש להניח כי ישראל וארצות הברית יחלקו ביניהן את אזורי ההגנה מטילים במקרה שהמערכה תתרחב ותכלול איומים לא רק מרצועת עזה ולבנון. התיאום הזה תורגל פעמים רבות בעבר במסגרת סדרה של תרגילים ישראלים־אמריקניים שכונו ג'ניפר־קוברה. האם בקרוב יגיע רגע האמת של שיתוף הפעולה הזה?

אלא שלפני הכול עומד התמרון הקרקעי בחלק מרצועת עזה לפחות. כבר בימים רביעי וחמישי השבוע ניתן היה לראות בעיניים, ובעיקר לשמוע באוזניים, את הגברת ההפצצות האוויריות בעזה. ממערב הנגב שומעים את טפטוף הירי הארטילרי, שהופך לגשם. ישראל ממשיכה לפרסם את רשימת המחוסלים המתארכת, אבל עד שלא תהרוג את מנהיגי חמאס יחיא סינוואר ומוחמד דף – לא יהיה בכך הישג משמעותי שיכפר אפילו מעט על המכה שספגנו.

ככלל, יש להניח כי צה"ל יבצע את התמרון הקרקעי רק לאחר הכבדה נוספת של התקיפות האוויריות והרעשה ארטילרית כבדה. או אז ייכנסו הכוחות בכלים משוריינים אל היעד מכיוונים שונים. יש להניח כי החלק הראשון דווקא יעבור די בקלות. החלק המסוכן יותר יגיע רק כאשר כוחות צה"ל יהיו בתוך הרצועה וינסו להתבסס בה.

כמובן, אחד האתגרים הגדולים ביותר הוא להחזיר לארץ יותר מ־220 חטופים – משימה שנוספה רשמית למטרות המלחמה בנאום של רה"מ בנימין נתניהו ביום רביעי.

אבל איך עושים את זה? סביר מאוד להניח כי הצהרתו של ראש המטה לביטחון לאומי צחי הנגבי, שבה שיבח את קטאר, קשורה לניסיונות התיווך שלה. קטאר מימנה את חמאס עד כה ומארחת את ראשיו, וכעת מנסה להחזיר לארץ לפחות חלק מהחטופים. קשה להיות אופטימי באשר לסיכויי הניסיון הזה, אבל מי יודע.

מצד שני, התארכות ההמתנה לתמרון הקרקעי מרפה את הקפיץ שנמתח עם מחזות הזוועה והביא לגיוס מילואים ברוח קרב, שכעת עלולה לרדת. האם לנסות להחזיר את החטופים גם אם חמאס ימתח את עצבינו זמן רב, או שזה הזמן להסתער על עזה תוך סיכון החטופים והכוחות הלוחמים?

כל מדינות האזור, ולמעשה כל העולם, עוקבים כעת אחרי מהלכיה של ישראל. מה שיקרה כעת ישפיע לדורות על דימוי העוצמה שלנו ועל היכולת של ישראל לשגשג באזור שאינו "משתגע" עליה.

השבוע סיפר לי גורם ביטחוני בכיר על משפט שאמר לו אריאל שרון. "החוכמה האסטרטגית היא לשים את האויב במצב שבו יש לו רק שתי אפשרויות גרועות מאוד", אמר המצביא שרון. זה בדיוק המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו.