״אם הם יעזו לתקוף אותנו, אנחנו נדע מה לעשות״ הבטיח שמעון פרס לאחר הנסיגה מלבנון. וזו לא היתה הפעם הראשונה ובטח לא האחרונה שהבטחות מסוג זה הופרחו ע״י שלל פוליטיקאים, מיד לאחר שלקחו פעם אחר פעם צ׳אנס על החיים שלנו, עם בלוני הניסוי שלהם. אוסלו, המדיניות הרופסת ולאחריה הבריחה מלבנון, הגירוש המכונה ״ההתנתקות״ וגם עסקת שליט המופקרת. תמיד הם הבטיחו שהנסיגה והתבוסתנות רק תשפר את מצבנו – כי אז ״תהיה לגיטימציה פנימית וחיצונית״ – ולכן אז ״נדע מה לעשות״ ו-״נראה להם מזה״.
אך האמת היא, שבמבחן התוצאה, אף הנהגה לא ״ידעה מה לעשות״. לא רק שלא ידעה, אלא ברוב המכריע של המקרים העדיפה, (בעצם העדפנו כולנו) את השקט הזול והמיידי על פני היוזמה והתקיפה. הבה נודה על האמת: אנחנו לא אוהבים להיות אגרסיביים ויוזמים. זה עושה משהו לנפש היהודית המיוסרת שלנו שהתרגלה להיות הקורבן עם הגב לקיר, וזה גם לא מצטלם טוב. התרגלנו להיות הנרדפים ולהתחרות בתחרויות מדומיינות של מי יותר קדושים מעונים ומי הצבא הכי מוסרי בעולם – תחרויות שמשום מה אף מדינה אחרת – מערבית ולא מערבית – לא מתאמצת להשתתף בהן, וודאי שלא לנצח בהן.
הבעיה היא לא רק שאצלנו ״לא מדברים ערבית״ כלומר לא יודעים לבצע את המעשים הנכונים בזמן הנכון במזרח התיכון, ולא מבינים כיצד מופעלות ופועלות הציביליזציות שמקיפות אותנו – אלא שאנחנו גם מעריכים יתר על המידה את היכולת הנפשית והציבורית שלנו לזהות ולהגיב לאיומים בזמן אמת.
ראשי הממשלה (ובוודאי הנוכחי), השרים ובכירי המערכות לדורותיהם מאז הנסיגות הללו – אשמים כולם בתגובות הרפות – מי יותר ומי פחות (נתחקר זאת לאחר המלחמה). אבל בואו נודה על האמת – גם אנחנו הציבור הכללי בעצמנו לא סיפקנו ולא היינו מספקים את הגב לעשות את הצעדים הדרושים להסרת האיום. אנחנו אוהבים (ובצדק) לחיות חיים שקטים ולא ללבוש מדי זית, מעדיפים לחבק את הילדים שלנו או להנות מארוחה טובה ולא להטעין פגזים או לבצע פשיטות על פאתי השטח הבנוי התורן.
ההבנה וההפנמה ששכנינו חורשי הרעות מחנכים את ילדיהם על ברכי הנאציזם – כלומר שהיהודים הם קופים וחזירים שיש להשמיד – היא רק הצעד הראשון בדרך ל-״פתרון״ להתנהלות הכושלת ולקונספציות השבורות. הצעד השני וההכרחי הוא להכיר גם במי שאנחנו ובאופיינו: אנחנו חברה מערבית, שוחרת שלום, שלא אוהבת לצאת למלחמות גדולות, ששואפת להיות הומאנית. כדי ש-״נופעל״ סוף סוף ברמה שאנו מופעלים כעת היינו צריכים לעבור את הפוגרום הגדול והנורא ביותר מאז השואה. לא רק שלא היה לנו קל לגייס לגיטימציה בינלאומית לו היה המחיר נמוך יותר, אלא שגם בינינו לבין עצמנו אנו מתקשים לגייס לגיטימציה ליציאה לפעולות ענק כאלה, מבלי שיקרה משהו כה זוועתי וכה דרמטי – שמערער ממש את יסודות הקיום שלנו.
הגיע הזמן להתעורר מהשקר: גם אם אנחנו ״יודעים מה לעשות״, מבחן התוצאה מוכיח שאנחנו – ימין ושמאל – לא נוטים לביצוע שלו, אלא רק כשהמחיר כבר כבד מנשוא. לכן אסור לנו לסמוך על הבטחות חסרות כיסוי מהעבר, ועלינו להתמקד במה שעובד לנו הרבה יותר טוב (כבר 50 שנה): שליטה מלאה בשטח, הכוללת נוכחות צבאית ואזרחית – שמכריחה אותנו לשלוט בצורה מלאה במרחב ובפועל מייצרת פעולות קטנות יותר ואגרסיביות פחות של סיכול תמידי. ביהודה ושומרון אפשר לשמור לאורך זמן על שקט משמעותי עם מעט יותר אגרסיביות. בעזה – ממנה נסוגונו – צריך להטיל עשרות אלפי טונות של פצצות. בעזה חטפנו דוחות של האו״ם וגינוים בינלאומיים, ביו״ש – דממה. אל לנו להקשיב לכל הבכירים והמומחים למיניהם שמסתובבים בין האולפנים, שמטיפים ושמפחידים את הציבור בהיסטריה מפני שליטה בשטח. עם כל הכבוד, הם היו אלה שהבטיחו לנו שבזמן אמת צה״ל והממשלה ״ידעו מה לעשות״.
עכשיו, כשכבר יצאנו לקרב חיינו לכיבוש הרצועה, כשהטנקים כבר נושקים לקו החוף והחיילים כבר צועדים בפאתי השטח הבנוי-הרוס והממונהר לבלי סוף – אני מקווה מאוד שסוף סוף נדע כולנו, ובמיוחד מנהיגינו ״מה לעשות״ – לשלוט בשטח באופן מלא, ולהחזיר את הנוכחות אזרחית היהודית במלוא גודלה וכוחה. זו התכנית היחידה שיכולה לספק ביטחון ושקט אמיתי לאזרחי ישראל בכלל ולתושבי הדרום בפרט.
