בימים האיומים של ראשית המלחמה הזאת פחדתי להתפרק. האימה שאחזה בי הייתה קלה יותר כשנכדותיי היו מניחות עלי את הראש הרך שלהן לפני שנרדמו, וכאשר הייתי מקבלת אות חיים מהחיילות-תלמידות שלי שבצבא. אחרי שלושה ימי שיתוק, יצאתי לסבב ביקורים בבסיסים. הסיבה המוצהרת הייתה לתמוך בהן, הסיבה הפנימית הייתה לראות אור.
התחלתי בחטמ"ר שומרון וסיימתי ארבעה ימים לאחר מכן, בניצנה שבגבול מצריים. אחרי שעברתי בשמרון וביהודה, בנגב ובעוטף עזה. עשרות בסיסים ומוצבים, מאות חיילות. ישבתי איתן שעות, בימים ובלילות, מנסות יחד להבין מה עובר עלינו, מצרפות אבן פסיפס אחת לשנייה. תוך כדי שהן מספרות מה הן עברו ואוספות כוחות להמשך, תוך כדי שאני מבינה את הדור הצעיר שגדל לנו ככה ומנסה לראות את התמונה הגדולה. יש לי כלבה שעובדת איתי – סאפירה. היא כולה לב ושעשועים וחניכות צהלי רגילות בה במכינה, וכך היא התלוותה גם למסע הזה. נסענו ברכב אזרחי לבן, אישה אחת וכלבה אחת עם ראש מחוץ לחלון ואוזניים מתנופפות ברוח. וכמו שהיא ממיסה את לב כל רואיה היה זה גם כאן – הכתום שלה בתוך כל הירוק של מדי ב'. כל החיילים נגשו, רצו ללטף ולהתכרבל, קיבלו נשיקה רטובה וחוו רגע של חיים פשוטים בלי המתח של המלחמה. סאפירה ואני- מתנדבות בצה"ל של החיילות.
בחטמ"ר שומרון הגענו למפקדת החמ"ל. בתפקידה הקודם הייתה מפקדת בקורס ההכשרה של תצפיתניות. ומתוך שלושת המחזורים שליוותה, רבות מהנופלות והחטופות הן חיילות שלה. "לא יצאתי ללוויות, יש עוצר יציאות, ואני מאפסנת את הכאב לזמנים אחרים. עכשיו צריך להמשיך לתפקד! רק שהיום כואב לי הראש, או הלב אולי, ואני לא כ"כ מרגישה טוב".
בדרך דרומה על ציר 60 אנחנו נכנסות לישוב מבודד בו שומרת בהגמ"ר צוערת מקורס קצינים. היא מפטרלת על הגדר של הישוב מודעת היטב שהשקט בגזרה הוא שקט שלפני הסערה. חברותיה לקורס הקצינות נשלחו להר הרצל, ללוות את הלוויות הצבאיות ולשמור על החלקות הטריות. כשאפגוש בהן מאוחר יותר באותו היום יסבירו איך זה לשרת בצבא בזמן מלחמה: "הכשלון הוא שלנו, של צה"ל" אומרת לי אחת מהן, "אבל גם התקומה, אני חושבת שלכל אחד מהמור"קים שלמדנו יש היום מקבילה ממה שקרה בימים האחרונים בדברים שהחברים שלנו עשו".
אנחנו ממשיכות אל מדריכות היח"ש (יחידות שדה), הן חומקות לרגע לפגוש אותנו בשער הבסיס משיעורי הריענון ללוחמים שהדפו את המחבלים בקרבות ומתארגנים כעת לקראת כניסה. "יש כל כך מעט זמן, אני מפחדת שלא אספיק ללמד אותם הכל, שהם לא יזכרו מה לעשות שם, תחת אש, ואני ממש מפחדת שאני לא אראה אותם שוב". אחת מהן משתהה אחרי שכולן חוזרות: "אני כבר לא יכולה להתפלל, אני כועסת, ועייפה. עייפה וכועסת".
"בָּ֘ר֤וּךְ ה' צוּרִ֗י הַֽמְﬞלַמֵּ֣ד יָדַ֣י לַקְרָ֑ב אֶ֝צְבְּעוֹתַ֗י לַמִּלְחָמָֽה" אנו קוראות יחד בתהילים. ורק כמה פסוקים אח"כ: "אֱֽלֹקים שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ אָשִׁ֣ירָה לָּ֑ךְ" לך, המלמדות את ידי הלוחמים לאחוז בלבנות החבלה, השיר הישן כבר לא מתאים. בקשר שבינך לבין בורא עולם עלייך לחצוב מתוכך שיר חדש. כח חדש, עוצמה חדשה, ולהתחבר.
למחרת, מחכים לנו בבסיסי העוטף. יש שקט באויר. ביידן נחת בארץ ונראה שהאזור עוצר נשימתו לרגע. צלו של פחד מתגנב ללב בעת שאני לבדי על הכביש הריק לאורך שטח המסיבה ליד רעים. האדמה חרוכה, ורק שרידים נותרו: ארגזים מעוכים, בקבוקי שתיה ריקים, אשפה של מחנה שהיה כאן. וכלב אחד פרא רץ אחוז אימה ומצווארו משתלשל קצה קרוע של חבל. ושקט של מקום קדוש: 'לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָ֣רֶץ הֵ֑מָּה' כאן זה המקום שבו עצרו בגופם מאות צעירי המסיבה את המתקפה שתוכננה להגיע עד מרכז הארץ. לנצח נזכרם.
הגענו לאוגדת עזה ואנו יושבות בבניין המרכזי. בקומה השנייה עדין מפוזרים הרסיסים של דלת הזכוכית שהתנפצה אך זהו הסימן היחיד לכך שחיילי הבסיס נלחמו כאריות להדוף את המחבלים שפלשו הנה רק לפני כמה ימים. פני כל החילים שעוברים במסדרון אפורים, רובם קצינים בכירים מאוד ומודעים לאחריות, ולגודל המשימה המוטלת על כתפיהם. עשרות חיילות וקצינות צעירות מצטופפות עכשיו במועדון. רובן היו שם משבת הנוראה ועד עתה -שבועיים של לחימה. כולן רציניות מאוד. "ראינו את המוות בעינים", הן אומרות לי, "אבל החיים כאן מתמקדים עכשיו רק בעשיה". אנחנו מדברות על הצורך להמציא את עצמנו מחדש. לפשוט את הדמות שהיינו עד אתמול ולהיות איתנות יותר מכל מה שדמיינו אי פעם.
השיחה קצרה מדי והן כבר חומקות יוצאות כל אחת למשימה שלה. כל אחת מהן מייצרת יעילות, סוגרת קצוות ועושה כל מה שצריך במאמץ האדיר להגן ולשמור, לתקוף ולנצח. עיניהן טובות ומתוך תווי פניהן הרכים מבצבצת נחישות לא מוכרת לי. חדשה גם להן.
בסיס קטן של לוחמות איסוף הוא הבא בתור. הקצינה שלהן הסתערה איתן עד להכרעת המחבלים, הן איבדו חברה שעברה איתן את כל המסלול. ואחריהן בגבול מצרים לוחמות קרקל וטנקיסטיות ששעטו עם הטנק, רמסו ודרסו ועשו הכל להגן על הישובים הסמוכים. כולן מספרות שמגלות בתוכן את האגרוף המוכן לקרב להסתער. "אנחנו יחד", הן אומרות לי, משתפות אותי בסוד שלהן, לשרת בצה,ל זאת עשיה לא עבור הפרט אלא עבור הכלל. חיפשנו מילה שתחליף את 'אחי' של הלוחמים. ו'אחותי' זה לא בדיוק זה. "סיסטרהוד" הצעתי להן את המושג הפמיניסטי: חבורת נשים הלוחמת יחד. חבורת הלביאות היוצאת יחד למשימה.
הטנקים החלו לרעום בקרבתנו וסאפירה נבהלת מסתתרת תחת השולחן. קצינה מהישוב עלי יורדת על בירכיה לנחם אותה, טנקיסטית ממצפה נטופה תיקח אותה אחר כך לסיבוב סביב הבסיס הקטנטן ותתן לה להריח באדמת המדבר את חיות הבר סביבנו. אנחנו ישנות שם בלילה החשוך ההוא, בבגדים, בכוננות, אולי תהיה הקפצה הלילה.
למחרת עלינו לבסיסים הגדולים בבאר שבע. בצומת נפגשנו עם הקצינה המקימה את מנהלת שיקום הישובים בעוטף. "עשר שנים התאמנתי לרגע הזה" אומרת לי הקצינה המילואימניקית. באזרחות היא בתפקיד ניהול חינוכי בכיר, וכעת השאירה את הילד שלה עם סבתא בבית . "אני נשארת כאן. אנחנו מתחילים עכשיו לנסח את תפיסת הבטחון החדשה של הישובים בעוטף, איך לשמר את המארג החברתי המיוחד שהיה פה ואיך לוודא שחבל הארץ הזה יחזור להיות פורח". בלי גדרות, אנחנו חולמות יחד. לא נסתתר עוד מאחורי גדרות, אלא בביטחה נשב כאן. בכבוד ובנחת.
אחרונות במסע היו מפקדת וסגנית דוברות אוגדת עזה. הן אחראיות לספר את הסיפור. ובאמת מהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו שקרה לנו? סיפור של כישלון, של היקף אבדות שלא היה כמוהו? עוצמה של אלימות מפלצתית? או סיפורה של גבורת המעטים מול רבים? האם נזכור את סיפור מאבקי הגבורה של משפחות ולוחמים או נספר את אימת החורבן החוזר על עצמו? סיפור של זעם או סיפור של קוממיות?
השמיים פתוחים מעלינו במהלך הנסיעה חזרה הביתה. כחולים עם נגיעות של עננים . אין שיגורים כרגע סאפירה עוברת למושב הקדמי ומניחה את ראשה על ירכי.
כח הרכות, כח הסיפור, כח התמיכה והאחווה, כוחן של נשים מדורי דורות. כח החיים ינצח את המלחמה הזאת. הלוחמות ישאו אותו על כתפיהן בחזית והסבתות ירדימו תינוקות בעורף בשיר ערש יהודי עתיק: כי נפלתי – קמתי. כי נפלתי – קמתי.
