דברים שכתבתי לחניכיי במכינות בסוף השבוע שעבר:
אני כותב שורות אלו על מדים, במכשיר הנייד שלי, במפקדה הצפונית שהפכה להיות ביתי בשלושת השבועות האחרונים. כמוכם, כמו כל עם ישראל, עוד אינני מעכל את מה שקרה לנו ואינני יודע מה צופנים לנו הימים והחודשים הבאים. תכופות אני חש עצב עמוק, תחושה של שבר – שבר באמון, בביטחון, בהנהגת המדינה. עולות מחשבות פילוסופיות על החיים, על הגורל היהודי, זכרונות מאימי הגלות והשואה, שאלות על עתידנו – לאיזה בוקר נקום כשהעניין ייגמר, איך תיראה מדינת ישראל, איך ייראו חייהם של ילדיי ונכדיי בארץ הזאת בעוד עשרים ושלושים שנה.
המתח רב, הציפייה המתמשכת לפעולה מורטת עצבים ולעיתים מחלישה ומעוררת ספקות וחששות. מעל הכל מכרסמת הדאגה לחטופים, ההבנה שחיות-האדם שמחזיקות כעת בילדים קטנים, בנשים, מסוגלים לכל רוע ואכזריות. אלו מחשבות שלא נותנות מנוח.
התקשורת והאולפנים שחייבים למלא זמן אוויר או מסך ויהי-מה מעלים לפני השטח המון אמירות ודיבורים שאינם במקום, שמרבים את המבוכה ולעתים אף מרעילים את הלבבות. אני שב ונזכר לעתים קרובות בשנה האיומה שחלפה עלינו – בפירוד ובשנאת האחים שהתפתחו פה, במשבר החברתי והפוליטי שכמוהו לא ידעה מדינת ישראל, שהגיע עד כדי חילול של הימים הכי קדושים לכולנו: יום הזיכרון ויום הכיפורים. ואני חושב: הנה, חטפנו לפרצוף מה שהגיע לנו. אם לתחתית הזו הגענו כמדינה בשנתה ה-75 אל נתפלא שאויבינו פתאום יכלו לנו כך. מחשבות נוראיות, אבל הן שם. אני בטוח שסערת רגשות ומחשבות שכאלה פוקדת כמעט כל אחד ברמות שונות ובזמנים שונים בתוך רכבת ההרים הרגשית שבה אנו מצויים בשבועות אלו.
עד כאן על המצב. הוא נתון, הוא ישנו והוא קשה. עכשיו השאלה מה עושים. איני מתיימר להיות מורה דרך לרבים: יש חכמים וראויים ממני. אבל אספר מה אני עושה ומה אני ממליץ והלוואי שדבריי יעזרו במעט.
צריך להרים את המבט, צריך אפילו ללבוש קצת חיספוס וקשיחות. לתת לכל הרגשות שתיארתי מקום, אבל לתחום אותו בזמן ואז לקום. היו לי רגעים שבהם פרקתי הכל בבכי לבד עם עצמי. כאבתי מאוד את מותם של בוגרינו האהובים נוה לקס ואוהד כהן ה' ייקום דמם. ביקרתי קרובי משפחה וחברים שיושבים שבעה על ילדיהם. הכאב היה ועודנו גדול אבל אחריו יש לקום. כי לא פחות ממנו גדולים רגשות העוז והאמונה הצומחות מתוכו: הזעם הגדול על הרשע והרצון להילחם בו ולמגרו, תעצומות הנפש האינסופיות שיש בעם הזה, הטוב האנושי והמוסרי שהוא נושא עימו, שמתגלה כעת בכל מקום והוא חזק מהכל. הרוח הגדולה שיש בעם הזה, שכולם רואים אותה עכשיו ומדברים אודותיה – היא צריכה להוליך אותנו.
נכון – יש ספקות, ויש פחדים וחששות, ואנחנו עדיין מאוד מצולקים מהשנה שחלפה. הממשלה והפוליטיקאים שהביאונו הלום ימשיכו להנהיג אותנו עד שתסתיים המלחמה. כמוהם גם הדרג הצבאי שחלק מאנשיו יפשטו את מדיהם כשהכול ייגמר מתוך אחריותם לכשל הנוראי. הכל נכון, אבל לא שייך לעכשיו. עכשיו צריך לנצח עם מי שאנחנו ומה שאנחנו וצריך להגיד לעצמנו ולהגיד לכולם שאנחנו ננצח – אוהו איך שננצח! צריך לדחות את רגשות התסכול והביקורת, לא לתת שום מקום לרוח נכאים ובוודאי שלא לדיבורי נכאים, לנתב את רגשות האבל והצער למקומות של דבקות ועשייה – לקום על הרגליים, לשלב זרועות, ולעשות כל מה שאנחנו יכולים – כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו וגם בעוד כמה חלקות אחרות שזקוקות כעת לעזרה. צריך להרבות טוב, לחייך, להאמין.
אני אומר לעצמי ולסובבים אותי בכל הזדמנות: מדינת ישראל שתיבנה מחדש אחרי המכה הזו תהיה טובה יותר! היא תהיה ראויה יותר, נקייה יותר, מלוכדת יותר, רתומה יותר. איך אני יודע? כי אין לנו ברירה אחרת וכי כולם מבינים זאת וכולם רוצים בכך וזו תהיה מעין "נבואה שמגשימה את עצמה". אך זה לא יקרה סתם-כך מאליו ועלינו להתאמץ מאוד שכך יהיה בכוח של מעשים ושל דוגמא אישית.
אני יודע שהשבועות שעברו על העורף היו מאוד קשים ומורכבים. הרצון הגדול "לעשות משהו" מתבטא פעמים רבות בסוף במעשים קטנים שנראים כמו טיפה בים. לעיתים אין לכולם מה לעשות ואז מרגישים או חסרי מעש או חסרי תוחלת. זהו מצב נתון, שאופייני מאוד לזמנים כאלה והשאלה איך מגיבים לו. ראשית, יש לראות קודם כל את חצי הכוס המלאה. את המעשים – אפילו הקטנים ביותר – שמצילים עולמות פשוטו כמשמעו. את זה צריכים להדגיש ולזה צריכים לחתור כל העת.
בטוחני שיש רגעי התעלות לא מעטים – אשריכם שזכיתם! מספיק שהעליתם חיוך אחד לכמה שניות על פניו של ילד אחד וכבר גרמתם לעולם להיות יותר טוב. אל תרפו, תהיו אופטימיים: מבט קדימה, מחשבה כל העת מה אפשר לעשות יותר טוב, איפה צריכים אותנו. כך צריך להיות עכשיו וכך יהיה עלינו להמשיך את חיינו בשנים הקרובות, שידרשו מאיתנו המון מסירות ותעצומות נפש. להיות חיוביים ולהיות מאירי-פנים זו עבודה שדורשת מאמץ. לא תמיד זה בא בטבעיות, בטח בזמנים כאלה, אבל זו המשימה הכי חשובה וצריך לעמוד בה.
רסיסי דבר תורה מפרשות השבוע הנקראות בשבועות אלה, נוסכות אור מיוחד על כל המתרחש: המחשבה על כך שאנחנו נקראים להתחיל הכל מבראשית ממש, כמו הפרשה שהתחלנו לקרוא בשמחת תורה והשלמנו בשבת שאחריה. בליבה של פרשת בראשית נקבע 'הצו הקטגורי' העליון של תורת ישראל והעם היהודי – הקביעה כי האדם באשר הוא נברא בצלם אלוהים, וגם הצו לבוא חשבון עם רוצחים ככתוב בפרשת נוח: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" זוהי תמצית מלחמתנו עם הרוע החמאסי-נאצי שהתגלה בשבת שלפני שלושה שבועות: היחס לבני אדם ולחיי אדם.
זוהי תמצית שליחותו של אברהם אבינו הנבחר בפרשת "לך לך"מהטעם "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אברהם גם מצטווה "לך-לך" ומכאן למדו פרשנים והוגים רבים כי להיות יהודי פירושו ללכת, לא לעמוד, לפעול בעולם על מנת לתקנו – בניגוד לנוח שאומנם היה "צדיק בדורותיו" אך הסתגר בתיבה, הציל את משפחתו ונתן לעולם כולו לטבוע בשל החמס שמילא את הארץ.
להתחיל מבראשית, לקרוא את הקריאה הגדולה של האנושיות, למגר את הרשע והרוצחים, לא להסתגר בתוך עצמנו אלא לפעול למען תיקון עולם ברוח של צדקה ומשפט – זו תמצית מלחמתנו, זהו מקומנו בסיפור היהודי הגדול, זהו המצפן שלאורו אנו הולכים.
