קוראים לי דבי ואני נשואה, אמא לארבעה ילדים וסבתא לשלושה נכדים, עורכת דין במקצועי וגרה במושב יתד במועצה אזורית אשכול מזה כ-17 שנים.
בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, קצת לפני 06:30, זינקנו לממ"ד לקול התראת צבע אדום. מעבר לאתגר הרגיל והרעש העצום, הפעם הייתה לי סיבה נוספת לאבד פעימה. האורחים המיוחדים שאירחתי בחג – שלושת נכדיי (נבו – 11, צורי – 9 ושילה – 5) וההורים המודאגים שלהם (בתי הבכורה- אלה ובעלה איתמר כנעני) ישבו יחד איתנו בממ"ד.
הם היו מבוהלים והממ"ד היה צפוף במיוחד. לצערנו, לא היינו מוכנים. ארגז הכבלים שבעלי ריכז לפני חודשיים במסדרון עבר לממ"ד וערימות של ספרים ותמונות מביתה של חמותי ז"ל תפסו בערך שליש מהחלל. יום לפני החג חשבתי לפנות, אבל אז אמרתי לעצמי בחצי הלצה – "מה, את מתארגנת למלחמה? תחשבי מחשבות טובות ואם יהיה בלגן פתאום – נפנה אז".
'מה, את מתארגנת למלחמה? תחשבי מחשבות טובות ואם יהיה בלגן פתאום – נפנה אז'.
בדקות הראשונות העפנו את כל הדברים המיותרים למסדרון והתחלנו לזרוק שמיכות ומזרונים לתוך הממ"ד. בשלב הזה, הלכתי להתלבש כי הייתי חייבת לפנות את הידיים שלי שהיו עסוקות באחיזת החצאית המאולתרת ממגבת רחצה שזרקתי על עצמי בדרך לממ"ד.
אוריאל, בני האוטיסט (38) שכב במיטתו בממ"ד. אני ודודי ישבנו על המיטה לידו. מולנו ישבו אלה ואיתמר ושלושת ילדיהם, נכדיי. ובאמצע, בשני הסנטימטרים שנותרו, שכבו מכווצים שני הכלבים שלנו, זאבה בלגית ובורדר קולי לא קטנים ולא נוחים לבריות. שמונה אנשים ושני כלבים בממ"ד קטן.
החשמל נפל מיד. ישבנו בעלטה. חמש הדקות הראשונות היו ארוכות ומחרישות אוזניים. רעש המטחים ועוד קולות פחות מוכרים הכריחו אותנו לפצח את המצב. למרות השעה המוקדמת קולות הירי של נשק אוטומטי, ומה שהתברר מאוחר יותר כמטחי RPG, הבהירו לנו במהירות שזה לא אירוע רגיל. המון מחשבות התרוצצו לנו בראש אבל לא יכולנו לדבר.
ברגעים אלו הנכדים שלנו חשבו שאנחנו בממ"ד כי יש ירי טילים. זה מה שאמרנו להם, לא אמרנו מילה על האמת הקשה. היה ברור שיש חדירה של מחבלים. בשלב הזה הייתי בטוחה שנכנסו למושב כמה מחבלים וכיתת הכוננות שלנו והצבא מיד הגיבו (לפי הרעש הגדול, שיערתי שיש בחוץ המון צבא). הבטתי בעיניו של דודי והבנתי שהוא חושב כמוני. בשלב מסוים כל התקשורת בינינו עברה להיות דרך מבטים. הראנו זה לזו הודעות והבטנו זו בזה, כדי לא להלחיץ את הנכדים.
ההודעות שהתחילו לזרום מצ"חי (צוות חוסן יישובי) היו סטריליות, כאלו שנתנו הוראות מאוד כלליות: "עליכם להסתגר בממ"דים ולנעול דלתות". היו גם הודעות על נפגעים ביישובי המועצה ובמקביל הודעות של הילדים שלנו, הילדים שהיו אמורים להגיע אלינו לסעודת החג.
הילדים טפטפו לנו את החדשות בזהירות. החששות והדאגה שלהם התבררו בעיקר בין השורות. ההודעה שהכניסה אותנו לדריכות מוחלטת הייתה מאחד החברים מיישוב אחר בחבל שלום: "טבח בבארי ובניר יצחק".
אמרתי לדודי שהראה לי את ההודעה – "הוא מגזים, נכון? בטח יש פצועים, אבל טבח?!". דודי לא הרגיע אותי ואמר: "אם הוא כתב, אז זה מה שקורה".
"הוא מגזים, נכון? בטח יש פצועים, אבל טבח?!". דודי לא הרגיע אותי ואמר: "אם הוא כתב, אז זה מה שקורה".
המידע הלא מסונן על המצב אפשר לנו להתנהג בהתאם. החלטנו לשחרר את הילדים מהממ"ד מדי פעם וארגנו משהו לאכול. אף אחד לא אכל. כל פעם ששחררנו את עצמנו מהממ"ד אמרנו לילדים שזה על פי ההוראה של צח"י.
החלטנו בלחש במסדרון שנשמור על בריאותם הנפשית עד הרגע שאי אפשר יהיה, עד הרגע שנשמע את הירי ליד הדלת. היינו בהקשבה של מאה אחוז לכל הרחשים בחוץ. נבו, נכדי, התעקש שנסגור את החלונות. הוא אמר שהוא לא יכול לסבול יותר את הרעש, אבל אנחנו לא הסכמנו. אמרנו לו שחשוב לנו לשמוע את הירי של צה"ל. הסתכלתי דרך חרכי התריס שהיה תקוע (למזלנו בשל הפסקת החשמל), על מצב שאפשר רק להציץ מקרוב וקראתי לדודי "תראה מה זה? מה אנחנו יורים? לא מכירה את זה". והוא ענה בדאגה: "דבי, הם יורים לכיוון שלנו, זה נראה כמו RPG. הם יורים עלינו". ההפסקות מחוץ לממ"ד הצטמצמו אחרי המידע הזה, אבל עדיין בשם השפיות לקחנו הרבה הפוגות. התוכנית הייתה לזנק לממ"ד אם מישהו מנסה להיכנס הביתה. לא התרחקנו מהממ"ד. הילדים שיחקו "צוללות" ועוד משחקי חשיבה והרגיעו את הכלבים שהיו לחוצים מאוד.
הסתכלתי על אוריאל, בני, והמבט שלו לא הסגיר שום פרט ממה שחלף בראשו ברגעים האלו. אוריאל אוטיסט בתפקוד נמוך, כמעט לא מדבר ומבטא מעט מאוד רגשות. הוא הסתכל לכל הכיוונים וניצל כל רגע לנמנם קצת. הבטתי בו שוכב שם והסתכלתי על נבו, צורי ושילה הקטן שסיפר בדיחות קרש של בני חמש ובקושי הצלחתי להוציא צליל של צחוק, אבל השתדלתי. בהיתי בכל אחד מהם וחשבתי שברור לי שאף מחבל לא ירחם עליהם, לא ידעתי אז מה קורה ברגעים אלו ממש ביישובים הסמוכים, לא ידעתי כמה מחבלים היו במושב שלנו כמה שעות קודם, אבל ידעתי שאם הם יצליחו להיכנס זה גמור, וכעסתי על עצמי איך לא דאגתי לנעילה מפנים, איך לא חשבתי על זה? איך האמנתי לצבא שאנחנו מוגנים? "נצטרך להחזיק בכל הכוח בידית", חשבתי והסתכלתי על המתוקים האלה דרך עיניים נפוחות מלחץ וכאב.
הדבר היחיד שדיברתי עליו כל הזמן היה על הסעודה הגדולה ועל הילדים שהיו אמורים להגיע משדה בוקר, באר שבע וחיפה. חשבתי על כל התבשילים והעוגות ודיברתי על זה בלי סוף. דיברתי על הארוחה שנהרסה בזמן שכבר ידעתי שברגע זה ממש נרצחים אנשים בכל רחבי המועצה. הירי לא פסק ואני חשבתי על האוסובוקו, על מרק העוף, על הסלטים, על המנות האחרונות, העוגות, כשבחוץ פיצוץ גדול. נזכרתי בעוגה שלביא (23) וזוהר (27) בניי האהובים והלב שלי התכווץ. מעבר לזה שדודי אמר לי שזה לא הזמן לדאוג לסעודה, כעסתי על עצמי. "מה יש לך מהאוסובוקו?" חשבתי. "מה את תקועה בארוחת החג?". חושך השתלט על הבית. בלי אור ובלי תקשורת. נרדמנו.
בבוקר יום ראשון התעוררנו לקול ירי חזק, הייתה חדירה נוספת למושב. רשת הסלולרי קרסה ולא הייתה לנו דרך לברר מה קורה. גרוע מזה, הילדים שלנו ראו את החדשות שאנחנו לא יכולנו לראות. באנר אדום גדול על מסכי כל הערוצים: חדירת מחבלים ליתד, ואנחנו לא עונים שעות.
הריח שהגיע מבחוץ התחזק, ריח של שריפה, אבל גם הוא כמו הירי לא היה דומה לריח רגיל של שריפה ואני מתחילה לקשר, מתחילה להבין מרגע לרגע כשהמנגינה של השיר "שריפה אחים שריפה" מתנגנת בראשי.
שכנים מודיעים לנו שמארגנים שיירה לצאת. כבר צהרי יום ראשון, מעל 30 שעות בלי חשמל ובלי תקשורת. אנחנו מתפנים. ירי מסביב ומילואימניקים המומים מלווים שיירה של תושבים הלומים דרך השדות, דרך מה שנראה כמו שדה קרב.
ראיתי ג'יפים צבאיים ירויים והפוכים ושיירה של טנקים חלפו מולנו בשדה. שמעתי ברדיו את רשימת הנופלים. אלה, הבת שלי, שיצאה בשיירה מאולתרת שעה לפנינו ראתה חיילים שוכבים על תל ויורים, בשעה שחלפה עם שיירה של משפחות מיתד בדרך לצאלים. כשאנחנו מגיעים לצאלים הרשת הסלולרית חוזרת. אני נושמת לרווחה לרגע, אבל רק לזמן קצר, כי אז נודע לי שהבנים שלי מגויסים והעתיד לבוא בחודשים הקרובים לא מאפשר כרגע לנשום מלוא הריאות.
לאט-לאט בדרך לבאר שבע, לדירה של הבן שלנו, אני מתחילה להבין למה הייתי תקועה כל היום עם ארוחת החג בראש. עד שנחזור ליתד ,עד שנחזור הביתה, ייקח זמן. אני יודעת שנחזור בסוף, אבל כל הדרך שאלתי את עצמי-מתי אזכה שוב לבשל ולהגיש ולצחוק סביב השולחן. להישען לאחור בנחת, יחד עם דודי, ולהאזין לחוכמות ולסיפורים של הילדים והנכדים. מתי והאם תהיה הסעודה הזו בכלל?
