1 בקבוצת פייסבוק גדולה של נשים ישראליות ברחבי העולם פורסם השבוע הפוסט הבא: "דקת דומייה לזכר כל החברויות שהיו וכבר לא יכולות להמשיך בגלל אנטישמיות ובורות כללית. החלום הבינלאומי שלי מתנפץ". לפוסט כמעט 400 תגובות. כולן יודעות בדיוק במה מדובר. כולן מתגוררות ברחבי העולם וכל אחת איבדה חברה. אחת מהן כותבת בתגובה: "אני מרגישה ששנת 1939 הגיעה מחדש לביקור, ושחוץ ממנה אף אחד לא דפק אצלי כבר שלושה שבועות בדלת".
2 לי אין פה חברות. אני אורחת לסמסטר באוניברסיטה של סן־דייגו בקליפורניה, אבל אני משוחחת עם תלמידים רבים. השבוע שאלתי אותם מה משמעות הסיסמה על הסטיקר שהם מדביקים על התיקים שלהם, from the river to the sea Palestine will be free. הם הסבירו לי שמדובר בסיסמה לשחרור פלסטין. שאלתי אותם שחרור ממי וממה בדיוק. הם אמרו "מישראל, כמובן". שאלתי אותם באיזה אופן, מה בדיוק יקרה בין הנהר לים? לא יהיו שם יותר ישראלים, הם ענו. גם ערבים ישראלים? שאלתי. הו לא, ערבים יוכלו להישאר כמובן. אז איזה ישראלים יצטרכו לעזוב, ולאן ילכו? שאלתי. והם ענו: הישראלים היהודים. לגבי השאלה לאן ילכו, אין להם מושג. אולי שיבואו לפה, לאמריקה? הצעתי. זה לא מצא חן בעיניהם. יש פה יותר מדי יהודים גם ככה, אמר מישהו, בטח באוניברסיטאות. הם לוקחים לנו את המשרות ומשתלטים על החוגים. אז מדובר בעצם בגירוש יהודים ליעד לא ידוע? ניסיתי להבין. הם שתקו.
3 אני מניחה שלא הייתה להם תשובה כי הם לא חשבו על זה עד כדי כך לעומק. בסופו של דבר מדובר בבעיה רחוקה מהם. גם כששאלתי על אירועי 11 בספטמבר, חלקם הגדול הסביר לי שזה קרה בכלל בחוף המזרחי, ואילו הם חיים בחוף המערבי ולא הכירו אף אחד שנפגע שם. חלקם נולדו אחרי הפיגוע בתאומים. הם רואים את השידורים מדי שנה בטלוויזיה, אבל לא ממש זוכרים את זה עכשיו.
4 למרות המרחק, ההפגנות בעד פלסטין הם הדבר החם פה. ספק אם המפגינים יודעים באיזה נהר ובאיזה ים מדובר. מה שלא אומרים באופן גלוי הוא שמדובר בגירוש היהודים מ"פלסטין", ושהנחת היסוד שכולם מסכימים עליה היא שהיהודים שתלטנים. שתלטנים על אדמה לא שלהם, כפי שהם שתלטנים על משרות באוניברסיטה. אולי גם כפי שהשתלטו על העולם בפרוטוקולים של זקני ציון. לא שאני מאמינה שהמפגינים מכירים את הפרוטוקולים הללו, אבל אני חושדת שאולי גדלו בבתים שהכירו אותם, שמשהו עבר בין הדורות, רגש עמוק כנגד יהודים. אולי בצורת בדיחות, אולי באופן אחר. אחרת, איך עוד אפשר להסביר כיצד האנטישמיות התפשטה פה כמו אופנה שתופסת בן־רגע? ממקום מושבי בדרום קליפורניה ההרגשה היא כאילו האנטישמיות היא בגד וינטג' מסבתא שהיה מונח בארון, וכולם חיכו שיחזור כבר לאופנה ואפשר יהיה לשוב ללבוש אותו מחדש. כל מה שהיה צריך הוא פשוט לשלוף אותו משם.
5 איך נראית פה האנטישמיות? היא צלבי קרס על דלתות השירותים בפארק. היא שלטים עם מגיני דוד מושלכים לפח. היא הסיסמאות על הים והנהר. היא תהלוכות ענק של עשרות אלפי אנשים, רובם אמריקאים מקומיים. היא הרצון שעולה פה ושם פשוט לפגוע ביהודים. בסן־דייגו עצמה מישהו פרץ לבית הכנסת "בית ישראל", שבר את החלונות וזרע הרס, והמקום נסגר כרגע לפעילות. זה לא נעשה כדי לשחרר את פלסטין. בלוס־אנג'לס מישהו פרץ לבית של יהודים עם סכין – לא במטרה לשחרר את פלסטין – והם הסתתרו בחדר סגור עד שהמשטרה חילצה אותם. אצלנו באוניברסיטה לא ננעלו תלמידים יהודים בספרייה, כפי שקרה במכללת קופר יוניון בניו־יורק, אבל הם שומעים הערות ממרצים שונים על האשמה היהודית שמצדיקה את מה שקורה להם עכשיו, ומתכווצים במקומותיהם בפחד.
בהפגנה הראשונה למען פלסטין שחצתה את סן־דייגו, מפגינים התנפלו והכו משפחה של ישראלים. וגם פה, כמו בערים רבות בארצות הברית, השלטים להשבת החטופים מוסרים ונתלשים. האם זה למטרת שחרור פלסטין? באוניברסיטה שבה אני מלמדת נערכו פאנלים גבוהי מצח בשאלת פלסטין והפייק־ניוז הישראלי. הנחת היסוד המובלעת היא שמדינת היהודים היא מדינה שקרנית. לא נערכו פאנלים על הצד השני של המשוואה, על נקודת מבטה של ישראל. אני תוהה אם זו נקודת מבט שבכלל נתפסת פה כלגיטימית.
6 ואם כל זה לא מספיק, מעל הכול מרחפת הכחשת הטבח. ההכחשה, שהתחילה על ידי מי שביצעו ותיעדו אותו, המשיכה גם לפה: יש מי ששואלים אם ישראל לא משקרת לגביו (כי היהודים שקרנים), ואחרים שפשוט מתעלמים ממנו כשהם מנתחים מדוע מתרחשת עכשיו מלחמה במזרח התיכון (כי היהודים שתלטנים). ההכחשה גורפת עד כדי כך שהשבוע עלה ב־Urban Dictionary, מילון מקוון לסלנג בשפה האנגלית, ערך חדש: gazalighting. משחק מילים על המושג "גזלייטינג", שמשמעותו מיסוך וערפול של העובדות כדי לערער את תפישת המציאות. ומהו גאזה־לייטינג, על פי המילון? "כשאתה טרוריסט ומתעורר בוקר אחד סתם ככה להרוג ולאנוס אנשים וילדים, אבל אז מכחיש את כל זה ומעמיד פנים שאתה הקורבן".
7 מאז השבעה באוקטובר אני חיה בתוך עננה סמיכה של גאזה־לייטינג. במקום שישראל תוכר בתור הקורבן, היא האשמה במה שקרה. התהלוכה הראשונה למען פלסטין בסן־דייגו התקיימה לפני שישראל בכלל הגיבה על הטבח. זו כאילו הייתה תהלוכת תמיכה "על החשבון", כלומר, על מה שידוע ומצופה מישראל לעשות, ושכבר עכשיו היה בעיניהם לא סביר ולא מקובל. במקום שתהיה הכרה בחטופים שלנו, הכרזות עם צילומי פניהם נתלשות והן מועלמות מהמרחב הציבורי. במקום שהיהודים יהיו מוקפים בתמיכה ובדאגה, המוסדות היהודיים נאלצים להגביר את השמירה בבתי הכנסת ומוסדות החינוך. אמריקה נחלצת לעזרת ישראל, אבל האמריקאים עצמם – האם הם לא יודעים להבחין בין טוב לרע? האם הם מאמינים לחישובים המספריים של מתים בכל צד שהם עצמם עושים, בלי לדבר על כוונות ועל מהויות? הם לא רואים את הסרטונים? איך הם לא מזדעזעים?
8 סטודנטים רבים שאני פוגשת בקמפוס דווקא מזדעזעים מאוד. הם מזדעזעים באופן אנושי לחלוטין מההרג בעזה, מההרס, מהיעדר החשמל והמים, מהאובדן. הם גם מזדעזעים מדברים נוספים, למשל מהרג של שחורים, ולכן על החולצות שלהם כתוב BLM – בלאק לייבס מאטר. הם מזדעזעים מאפליה לרעה של גייז ולובשים את צבעי דגל הגאווה. הם מזדעזעים מהרג חיות, הם טבעונים אדוקים, חלקם לא יאכלו אפילו דבש כדי לא לפגוע בדבורים. הם מזדעזעים מהפטריארכיה ומהשליטה הגברית בעולם, ונלחמים בעד הזכות להפלה וערכים פמיניסטיים אחרים.
הם כולם מזועזעים מאוד משלל דברים, הם פשוט לא מזועזעים מדברים שקורים ליהודים. לא מהרג של ילדים ומבוגרים יהודים. לא מאונס של נשים יהודיות. לא מפגיעה בילדים יהודים. הם מתפלפלים בשאלת ארבעים התינוקות ערופי הראש – באמת ארבעים, או אולי פחות? – אבל לא מזדעזעים בעומק הלב מעצם התינוקות ערופי הראש. היהודים.
9 עד שה־7 באוקטובר תפס אותי פה בקליפורניה, אנטישמיות הייתה עבורי שמועה רחוקה. דבר־מה מן העבר. דגל ישראל שנשרף אי שם בעולם, פליטת פה של סלב שמעד. אנטישמיות הייתה מושג משעמם, כותרת יבשה על נתון שנמצא בעלייה.
עכשיו היא עומדת מולי ואני רואה אותה. אני רואה אותה כשהיא מסתתרת מאחורי טענות על "מדיניות ישראל" אבל מאשימה את כל היהודים באשר הם. אני רואה אותה כשמסביבי נעשים מאמצים אדירים להצדיק את הטבח, אפילו לדרוש את המשכו. אני בשיעור מזורז באנטישמיות. כל יום נמשך שנים של לימוד. ואני מבינה שחמאס הוא ארגון אנטישמי. שהטבח הוא פעולה אנטישמית. שכלום ממה שחשבתי לא היה קשור מעולם לשאלה מדינית פלסטינית. לא המאבק הזה עם חמאס. זה תמיד היה אנטישמי. כל מה שכונה "הסכסוך" היה אנטישמי, ואני לא הבנתי. כי לא הנחתי משום מה שמוסלמים הם אנטישמים, וכי הנחתי שבמערב האנטישמיות מתה עם מלחמת העולם השנייה.
בבת אחת כל הזיכרונות שלי לאחור נצבעים בפילטר שלא ציפיתי לו. הפיגועים, ההצבעות באו"ם, שנות העשרים שלי והשלושים והארבעים. האם כל הזמן הזה חייתי בעצם תחת אנטישמיות ולא הבנתי?
10 לפעמים אני שומעת פה וברשתות את הטענה שהההפגנות נגד ישראל והתמיכה בחמאס אינן ביטויים לאנטישמיות, כי, ממש כפי שטען מזכ"ל האו"ם, הטבח "לא התרחש בחלל ריק". כלומר, מדיניות ישראל בשטחים הביאה עלינו את הטבח. מדוע אנחנו מתפלאים שטובחים בנו אחרי מדיניות שכזאת? לאנשים שאומרים לי את זה פה אני מזכירה שעד שנות החמישים נאסר על יהודים לקנות בתים בשכונות מסוימות בסן־דייגו, אגב ממש באותן שכונות שנחשבות היום ל"יהודיות". האם גם אז מדיניות ישראל בשטחים הייתה ה"רקע" לאנטישמיות? ומה לגבי הטבח בשואה, מה היה ה"רקע" שהצדיק אותו? והפוגרומים בעיראק, בפולין, ברוסיה? על כל אלו קל לנו להסכים. מדוע עכשיו אנחנו מתעקשים למצוא סיפור רקע, להאמין שלמרות שזה נראה כמו אנטישמיות, מתנהג כמו אנטישמיות ומפחיד כמו אטישמיות, לא מדובר באותה אנטישמיות מוכרת וישנה?
11 אולי הבעיה היא ששום דבר בחיים לא הכין אותנו לזה. בוודאי שלא הכין אותי. לפחד ברחוב. לפחד מאירועים. לפחד לשלוח את ילדותיי לבית הספר. החשד המתמיד בכל אחד, בכל אחת, בכל הבעת פנים. הפחד לעלות למונית. הכעס באוניברסיטה, מעוז החקר והעובדות. איך, איך דווקא הם מטשטשים את העובדות, איך זה בא להם כל כך טבעי, כמה זמן הם התאמנו על זה ואני לא הבנתי? ואז לצאת מהאוניברסיטה בסוף היום אל היופי הכביר מסביב, ההרים, הים והשקיעה, ולא להצליח להפריד אותו מהיותי שנואה בו, רדופה מבחוץ ומבפנים, לכי תדעי מה יותר. אנטישמיות.
12 אני נזכרת כמה גיחכתי מדי שנה על סבא וסבתא שלי כשישבנו ביחד בסלון ביתם מול האירוויזיון, פיצוחים ופירות על השולחן, ואיך בכל הצבעה שהתעלמה מהשיר הישראלי שניהם קבעו בקול "אנטישמים!". הם טיילו בכל העולם, אבל לא הסכימו לדרוך על אדמת גרמניה. חשבתי שזה עניין שלהם. כמה פעמים שמעתי את השאלה: אבל איפה היו בעלות הברית במשך שנים, גם כשידעו שמדי יום, מדי יום, עשרת אלפים יהודים מומתים בגז? הנה, עכשיו זה ברור לי כשמש: הן היו אנטישמיות לא פחות ממי שהמיתו את היהודים הללו. הן ערפלו ומיסכו את רצח העם שמתרחש כי היה להן נוח איתו. הן אפשרו לו להמשיך, כפי שלא מעט מנכדיהם וניניהם האמריקאים סביבי היו מניחים גם לטבח בישראל להמשיך. כפי שהם מסירים את כרזות מאות החטופים שלנו, מתעלמים מהנטבחים שלנו וממשיכים לתמוך בחמאס.
13 אני מתחילה להבין שהאנטישמיות מתרחשת במישור משלה. ובאזור זמן משלה. זמן שהוא מעל לכל זמן, ומרחב שדבר לא נוגע בו. לכן היא מתרחשת גם אצל מי שמזדעזעים משלל עוולות אחרות. גם כשאת שולפת את העובדות, את הסרטים, את השאלות הנכונות. האנטישמיות בכלל לא מתרחשת במרחב ההיגיון או הטיעונים. אין לכל הטיעונים האלה סיכוי מולה. היא רגש. וככל רגש היא יכולה לסתור את ההיגיון. כמו אהבה. כמו קנאה. כמו זעזוע. אפשר להצדיק אותה, אפשר לסתור אותה, אבל היא תישאר. שנאה עמוקה ועתיקה.
14 אני מקבלת מייל מאדם שמזדהה כג'ון כהן. הוא מגיב על מאמרים קודמים שפרסמתי על הטרלול הליברלי, ומסביר לי שמשלם המיסים האמריקאי ממש לא צריך להגן על מדינת האפרטהייד ששמה ישראל, אבל שהוא לא מתפלא מהביקורת שלי כי "אתם כולכם יהודים יבבנים". הנה שוב זה קורה. פנייה אישית אליי בתור "כל היהודים", והכללה של כל היהודים תחת כותרת אחת. אנטישמיות. אני נכנסת למונית עם רדיו פתוח בקולי קולות, והמילה "ישראל" עולה מדי כמה שניות. הנהג מניד את ראשו מצד לצד ואומר לחלל האוטו: "היהודים האלה יחסלו את אמריקה, הם הסכנה הכי גדולה שלנו עכשיו". לא ממשלת ישראל. היהודים. שוב אנטישמיות. האוניברסיטה של קליפורניה מפרסמת מכתב שמבהיר שהטבח ביהודים אינו "טרור", כך, במרכאות, אלא תגובה הולמת ומתבקשת במציאות של כיבוש ציוני. הנה גם הם מתירים את הדם. אנטישמיות.
15 בסוף השבוע השלישי לטבח מצרפים אותי לקבוצת פייסבוק חדשה בארצות הברית, שהולכת וגדלה במהירות מסחררת: אימהות נגד אנטישמיות בקולג'ים. בבוקר יש בה 3,000 אימהות, בערב כבר 20 אלף. למחרת 35 אלף. חלקן יהודיות, הרוב לא. הן מתלבטות כיצד לעזור, איך לתת גב לחברות ולשכנות יהודיות שאינן מעזות לצאת עכשיו מהבית. איך לשמור על הילדים בקולג'ים האנטישמיים, בערים, באוניברסיטאות האנטישמיות. זו כבר מילה שאומרים אותה בקול רם. שנאה שהאימהות האלו נחושות לחשוף.
את כל שותפוֹת הצער שלא הצלחתי למצוא אצל מרבית מי שמקיפים אותי בקמפוס, אני מוצאת כאן. "אם יש לך ילד שלומד ביוסטון, שיבוא אליי לארוחת ערב מנחמת", כותבת מישהי. "תודיעו לי לאן להגיע ואני שם, מוכנה גם להסיע", כותבת אימא מבוסטון. "תזכרו שאנחנו איתכן", כותבת אימא ממיזורי. אף אחת מהן לא יהודייה.
אני קוראת לפני השינה את הפוסטים של הקבוצה הזו אחד אחרי השני, כמו שקוראים ספר. הסיפור הנוכחי מתגלה לנו עכשיו. אני חושבת על סיפורי הגבורה של הסיפור הקודם, של מי שהחביאו יהודים בשואה. אם היו אז רשתות חברתיות, איך זה היה נראה? מה היו עושות האימהות? כמה יהודים היו ניצלים? אני חושבת על כך שרשתות בין אימהות הן הרשתות החזקות מכול, ואם משהו ינצח את השנאה ואת הבדידות בתוכה – אלו הרשתות הללו. אני מעלה פוסט בקבוצה של הנשים הישראליות בעולם, אלו שמדברות על החברויות האבודות, אלו שאף אחת לא דופקת אצלן על הדלת. "בואו תצטרפו לכאן", אני כותבת להן, "בזכות האנטישמיות ממתינות לכן כאן החברות הטובות החדשות שלכן שעדיין לא הכרתן".
ד״ר מיה טבת דיין שוהה כמשוררת אורחת באוניברסיטת סן־דייגו סטייט, מטעם קרן מורי גלינסון סן־דייגו ישראל
