"כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". אנחנו מכירים היטב את המשפט הזה, שמניח שבעת מלחמה הרוח נאלמת. המרחב הרוחני שבתרבות ובנפש נראה לפתע לא רלוונטי, עדינותו ודקויותיו נסוגים מפני תופי הקרב.
אלא שבמציאות הממשית, שירה נכתבת ואמנות נוצרת בשעת מלחמה, וחשוב מזה – בני האדם זקוקים לה מאוד דווקא בימים כאלה. הם זקוקים לרוח שתרומם, שתעניק מילים למה שעובר עלינו בימים הקשים, כשהמחשבה מעורפלת והגוף מרגיש שדבר מה גדול ונורא מתרחש, אבל אין לנו את הכלים להכיל, להבין, לראות נכוחה את המציאות.
מגילת איכה מבטאת את הצורך הנואש למצוא את המילים הנכונות, את הדימוי המתאים לחורבן: "מָה אֲעִידֵךְ, מָה אֲדַמֶּה לָּךְ הַבַּת יְרוּשָׁלַם? מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ?" (איכה ב, יג). ההנחה היא שבמילים יש פוטנציאל נחמה, שכאשר העצב האינסופי ימצא את התיאור הנכון אפשר יהיה להכיל אותו, והוא לא יורגש עוד כהצפה ללא גבול. אכן, המשך הפסוק מציע דימוי: "מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ… כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ". באופן פרדוקסלי, הדימוי של הים האינסופי מעניק מילים, וכך, בעצם הניסוח שלו, מציב גבול לעצב. מציאת הדימוי ההולם מאפשרת רווחה מסוימת. זוהי דוגמה אחת לכך שהיצירה נותנת מענה רוחני ורגשי לנפש. האדם נאחז ביופי, ודרכו הוא מבין את עצמו ואת העולם.
ועדיין, חוסר האונים המגולם בטענה "מָה אֲדַמֶּה לָּךְ.. מָה אַשְׁוֶה לָּךְ", שב ועולה בעיתות מצוקה גדולה, כשנראה שפג תוקפן של קונוונציות הכתיבה, והן אינן רלוונטיות עוד ונחוות כמליצה ריקה. אורי צבי גרינברג כתב את "אזור מגן" על פרעות תרפ"ט, והכתיבה שלו מביטה לתוך הזוועות, מפרטת אותן. נראה שאצ"ג מבקש לזעזע במכוון; לא להסיט את המבט, להנציח את הדברים לדיראון עולם. לאחר תיאור קשה ומפורט של מה שאירע בעין זיתים, הוא מצהיר: "וּבְדוֹמֶה לְכָךְ הֵן בְּמוֹצָא הָיָה! / – וְגָרוּעַ מִזֶּה הֵן הָיָה בְּעִיר צְפַת! / – וּפִי עֶשֶׂר מִזֶּה הֵן הָיָה בְחֶבְרוֹן!".
אך מכאן הוא פונה אל המשוררים (האם התכוון ליוצרים מסוימים, בני זמנו?) ומכריז כי שירה בעת כזו תובעת כתיבה אחרת. ברור לו כי כתיבה בחריזה היא מתייפייפת וקישוטית, ולפיכך יש בה חוסר התאמה מהותי לתוכן הדברים. בעיניו, דברים קשים כל כך צריכים להיות נקיים מחריזה:
אָמְנָם כִּי כֵן. / יָבוֹא הַפַּיְטָן, קַר כַּשַּׁיִשׁ בַּלֵּב, / וְיָשִׁיר עַל הָאֵיךְ… בְּתִפְאֶרֶת הֶחָרוּז! / אֲנִי – לֹא אוּכַל.
אל מול אלה אני מבקשת להציג שני שירים שנכתבו בימים אלה, בעיצומה של מערכה, בעת שאיננו יודעים את סופה. שירים אלה מאתגרים את שתי הטענות: לא, המוזות אינן שותקות, הן כאן בכל עוזן והן ממלאות את הנפש. ובנוסף, למסורות של כתיבה, ובתוכן גם לחריזה, יש כוח. כוחן קשור בכוחה המרומם והמרפא של השפה, ביכולת של "מיטב המילים במיטב סדרן", על פי הגדרתו של סמואל טיילור קולרידג' את השירה, לרדת עד תהומות הנפש ולהיטיב איתה. בניתוח השירים שאציג להלן אתמקד אפוא במה שנראה שולֵי השירים – צליליהם וחריזתם – אולם דווקא מתוך צורתם אבקש לעמוד על עוצמתם.
"נִבְהֲלוּ עֲצָמַי שֶׁכֻּלִּי שַׁכּוּלָה"
טלי אשר כותבת אודות הדבר שאי אפשר לאומרו. השיר "כמעט שכולה" חותר תחת הבינאריות המוחלטת של החיים והמוות. הוא "משַחק" עם המילה "שכולה", חוקר וחורז אותה שוב ושוב, וכך מפרק את הרגשות הכמוסים ביותר של אימהות, של הורים.
אֲנִי אֵם כִּמְעַט שַׁכּוּלָה / כָּל יוֹם עוֹד קְצָת שַׁכּוּלָה/ אֲנִי עַל אֶדֶן הַשְּׁכוֹל/ אֵם פְּרֵה־שַׁכּוּלָה טְרוֹם־שַׁכּוּלָה תַּת־שַׁכּוּלָה / שְׁקוּלָה לְאֵם שַׁכּוּלָה / אֲנִי אֵם מַעֲלָה לְעוֹלָה / נִבְהֲלוּ עֲצָמַי שֶׁכֻּלִּי שַׁכּוּלָה / בִּמְחִילָה שַׁכּוּלָה / לְאַט לְאַט שַׁכּוּלָה / עוֹד מְעַט / שַׁכּוּלָה.
האומץ של השיר הוא בהפניית הגב אל האמונה העממית הרווחת שאם נאמר את האימה, נדבר אותה, "נפתח פה לשטן" ונקרב אלינו את התממשותה. הנה, גם בי עולה הזיכרון של דוד גרוסמן שכמעט השלים את הרומן "אשה בורחת מבשורה", והבשורה רדפה אחריו. בנו נהרג. במציאות אין סיבתיות, אבל הנפש מבקשת אותה. אנחנו משלים את עצמנו שהמילים שנאמר ואלה שנשתוק יעניקו לנו שליטה בגורלנו. אלה מחשבות לא רציונליות, שביסודן אמונה עזה בכוחן של המילים לייצר מציאות. אני קוראת את השיר וחושבת "אל תגידי", "טפו טפו טפו". הלב מחזר אחר אמונות תפלות שיבטלו את כוחן של המילים המפחידות.
במובן זה, זהו שיר אמיץ מאוד. שיר שנותן תוקף למחשבות כמוסות. והנה, בניגוד לעמדה המפורשת של אצ"ג אודות שירה מחורזת על הזוועה, הוא מלא חריזה. מסתבר כי חריזה, במקרה זה, היא חלק משמעותי מהעימות החזיתי עם השכול. לצד החריזה והחזרה על המילה "שכולה", גם מצלול המילה מהדהד בשיר שוב ושוב ומגביר את נוכחותה:
שְׁקוּלָה לְאֵם שַׁכּוּלָה / אֲנִי אֵם מַעֲלָה לְעוֹלָה / נִבְהֲלוּ עֲצָמַי שֶׁכֻּלִּי שַׁכּוּלָה / בִּמְחִילָה שַׁכּוּלָה / לְאַט לְאַט שַׁכּוּלָה.
המשוררת אומרת לעצמה את המילים, שבה ומשמיעה את הצלילים כמו מנטרה במצב שיגעון. השכול הופך בשיר להיות מצב של הנפש: "נִבְהֲלוּ עֲצָמַי שֶׁכֻּלִּי שַׁכּוּלָה". הדמיון בין המילים "שֶׁכֻּלִּי" ו"שַׁכּוּלָה" מייצר זיהוי המוחלט בין המשוררת לשכול.
בעיניי זהו שיר מרטיט. אני חוזרת אליו שוב ושוב ומגלה בו עוד ועוד דקויות שמצליחות ללכוד את מה שמאיים להציף.
"אני שומעת א־לוהים בוכים"
גם שירהּ של רוני אלדד נכתב בעיצומה של מערכה, ויש בו ניסיון לגשר על הפער בין מציאות מתפקדת ובין אימת המלחמה הנוכחת כאילו מתחת לפני השטח, אך בעצם, משתלטת על המציאות.
בתי השיר פותחים במילים "מָה אַתְּ רוֹאָה". זהו מעין ניסיון להבין, להיות רפלקטיבית, לתת שם למצב הבלתי אפשרי, לכל מה שיש לו נוכחות עבה באוויר אבל הוא בלתי נראה. המשוררת מתעקשת להעיד: אני רואה. כמו הנביא ירמיהו, השיר עונה שוב ושוב לשאלה "מָה אַתָּה רֹאֶה", ובכך מסמן לנמענים גם מבט כמו נבואי, ראייה מעמיקה אל המציאות.
והנה, שוב, לעומת הבחירה של אצ"ג, אחד המפתחות לשיר זה היא חריזת הצליל "חִים". כך בבית הראשון:
מָה אַתְּ רוֹאָה: / בַּלוֹנִים פּוֹרְחִים אֲנִי רוֹאָה,/ עוֹפוֹת צוֹוְחִים, נוֹצוֹת, נוֹצוֹת עַל הַפְּתָחִים,/ אָב מוֹלִיךְ עֶגְלַת תִּינֹקֶת, קָפוּא בְּאֶמְצַע הַתְּנוּעָה
הבלונים הפּוֹרְחִים בתחילת השיר הם לכאורה חלק מעולמם התמים של הילדים, אך עד מהרה, באמצעות החריזה עם העופות הצוֹוְחִים והנוצות על הַפְּתָחִים, מאיים המוות. הבלונים משנים את משמעותם – פריחתם נקשרת כאן לנשמה הפורחת מן הגוף. התנועה המהירה של העופות המבוהלים עומדת בניגוד לקיפאון החרדה של האב עם העגלה, תמונה הנשארת קפואה עם סיום פתאומי לבית.
לראייה כמו מתווסף, כאמור, ממד נבואי. והנה גם בבית השני החיים הרגילים הופכים קטסטרופה. הפעם אין זה מראה סמלי כמו מקל השקד או הסיר הנפוח של ירמיהו. זו מציאות נפשית מלאת אימה:
מָה אַתְּ רוֹאָה: / אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה, / בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים / קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים / אִשָׁה צוֹעֶקֶת אֶל הַטֶּלֶפוֹן בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה
חריזת המילים קושרת בין התמונות ומסמנת שהן חלק מאותה הוויה. סיום השורה הראשונה חוזר על פתיחת הבית: "אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בְּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה", כאילו מדובר בחיזיון, ואת הראייה תאתגר בסוף הבית "בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה". השמועה, השונה מראייה, נטולת ודאות. מצד שני, האישה שהווייתה נסדקה עם השמועה, היא חלק מאותה ראייה וודאית.
בבית השלישי החוויה הנבואית מגיעה אל שיאה:
מָה אַתְּ רוֹאָה: / אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱ־לֹהִים בּוֹכִים / מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ אוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים / רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם סוֹכֶכֶת עַל הָאֶפְרוֹחִים, וּבִכְנָפֶיהָ / רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם זוֹרְחִים, אֵיךְ הִיא נִטְרֶפֶת / בְּשִׁנֵּי חַיָּה רָעָה
הנבואה עוברת מן הראייה אל השמיעה, "אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱ־לֹהִים בּוֹכִים", ונראה שהאישה עם בהלת השמועה מן הבית הקודם היא גם המשוררת עצמה. גם כאן החריזה מעצימה את המתח בין הא־לוהים הבוכים בתוך השיחים, ובין האם עם האפרוחים, שרחמיה זורחים. השיר מסרב להתמסר להקשר המיסטי המנחם. האם הסוככת על האפרוחים איננה השכינה אלא "רַק אֵם בָּשָׂר וָדָם". "רַחֲמֵי כָּל הָעוֹלָם" הזורחים מתוך כנפיה אינם יכולים לרשע: "אֵיךְ הִיא נִטְרֶפֶת / בְּשִׁנֵּי חַיָּה רָעָה".
חריזה נוספת בשיר היא זו של סיום כל בית. מצד אחד, חריזת המילים בסיומי הבתים – תנועה, שמועה, רעה – אוגדת את השיר כולו וקושרת בין שלוש החזיונות. בה בעת, כל חריזה כזו נקשרת גם אל פתיחת הבית, "מה אני רוֹאָה": "אֶמְצַע הַתְּנוּעָה" (האב עם העגלה); "בַּלָּהַת שְּׁמוּעָה" (האישה בטלפון); "חַיָּה רָעָה" (האם הנטרפת).
הבית האחרון של השיר מציע מבט מכליל ורחב יותר הנוגע למצבנו הנפשי, הממשי והדתי. ויש בו פיקחון מדהים:
מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה/ הָיִינוּ מְשֻׁנִּים / כֻּסְּתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים / תַּנִּים חָרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְלָדִים פְּקוּחִים / לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱ־לֹהִים
יש בשורות הללו מצלול חוזר של אותיות. "הָיִינוּ מְשֻׁנִּים" נקשר בצלילו לתנים ש"חָרְצוּ שֵׁן", ואלו נקשרים לקרשנדו האיום של השיר: "לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱ־לֹהִים". התעוררנו לחושך המנוגד לאור, שהוא המעיר בדרך הטבע. חושך הא־לוהים מביא את התוהו ובוהו אל תוך השיר. המילה א־לוהים אינה נחרזת, כאילו מסמנת: א־לוהים הוא מחוץ לעולמנו השירי והממשי.
דברים אלה נכתבים בעיצומה של מלחמה, בימים מלאים דריכות וחוסר ודאות. מה תפקידה של שירה בימים אלה? מה מקומה של יצירה שמביטה באימה שבמציאות? נדמה לי שהאפשרות לתת מילים לאימה היא ביטוי לחוסן, לאמונה ברוח ובנפש האנושית. יותר מכך, ההתעקשות הפרדוקסלית לפנות מרחב ליצירה שמספרת אימה אבל מלאת יופי, היא ביטוי עליון לאמונה באדם וברוחו. טוב שיש מי שיש לה כוחות לבטא את מה שכמוס בלבבות רבים, מי שיוצרת יצירה חדשה בתוך האימה, מי שמצליחה לסמוך על צליליה של העברית ולהישען עליהן.
כתבתי שבני אדם ספוגים באמונה התפלה שדיבור אודות הנורא מכול מקרב את בואו, ושיסודה של אמונה עזה זו נעוץ בכוחן של המילים לייצר מציאות. אולי זה גם נכון. מילים אכן יכולות לייצר מציאות, ולפעמים גם מעט לרפא אותה.
ד"ר חנה פנחסי היא חוקרת במכון הרטמן ומנהלת תוכנית "משכילות"
