לפני כל ירי בחיל התותחנים מבצעים בדיקה סטנדרטית. יוצאים לרגע מכל המסכים עם המספרים והנתונים, ומסתכלים בתצלומי לוויין של המטרה עצמה. הרעיון הוא לוודא עם העיניים, מחוץ לכל החישובים, שבאופן בסיסי אנחנו בכיוון ולא יורים על אשקלון או משהו, אבל תוצר לוואי של הבדיקה הוא שהמטרות פושטות את המספרים המופשטים ואת שמות הקוד הגנריים (בעבר היו נותנים שמות של בנות, בעיקר דנה, אבל היום זה נחשב פוגעני) והופכות למקומות קונקרטיים, ממשיים – לבתים ולצירי תנועה ולמחנות אימונים. ובאחת הבדיקות הללו, בשבוע השני למלחמה, אני מסתכל על המפה ומבין שאנחנו הולכים לירות בתוך מבנה אזרחי.
נוריד מעלינו רגע את השאלה המוסרית. אנחנו מדברים על שכונה שכבר לא אמורים להסתובב בה אזרחים; יש דיווחים ברורים על כך שהמבנה משמש עכשיו תצפית של פעילי חמאס. ועדיין, מדובר כאן במבנה אזרחי. באישור המפקד אני שולח את פקודת האש, ואחרי שלוש שניות צוות 1א' מוציא פגז ראשון ואחריו עוד אחד ועוד אחד, עד שקצין השיתוף הארטילרי עולה בקשר ואומר "פגיעות יפות במטרה".
אנחנו ממשיכים לירות אל תוך הלילה. המנוולים ממול מתצפתים על הגופות של כוחותינו, וצולפים בכל מי שמנסה להתקרב ולהביא אותן ארצה לקבורה. עוברים שני לילות עד שאנחנו מסיימים, ורק אז אני פותח את הכתובת של המטרה בגוגל מפות ומסתכל.
על מסך המחשב שלי שנותר בבית כפי שהוא מאז שמחת תורה, הקובץ האחרון שנשאר פתוח עוסק באיסור להשחית עץ פרי במלחמה
לסופר האמריקני האהוב עליי קוראים קורט וונגוט. הוא שהה כשבוי מלחמה בעיר הנופש הגרמנית דרזדן, כשזו הופצצה עד עפר בידי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. וגם הוא, כמוני היום, חיפש תקדימים להיתלות בהם: ״דפדפתי בתנ״ך שבחדרי בחיפוש אחר סיפורים על חורבן גדול. ׳השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה׳, קראתי, ׳והשם המטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש; ויהפוך את הערים האלה ואת כל הכיכר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה'. ככה זה. היו אלה אנשים מתועבים בשתי הערים הללו, כידוע לכול. לָעולם היה טוב יותר בלעדיהם. ואשת לוט צוּותה, כמובן, לא להביט לאחור, אל המקום שבו חיו כל האנשים האלה, המקום שבו עמדו בתיהם. אבל היא אכן הביטה לאחור, ואני אוהב אותה בשל כך, מפני שזה כל כך אנושי. ועל כן נהפכה לנציב מלח״. זו קריאה גאונית של וונגוט בפרשת השבוע, לא זכור לי שראיתי דוגמתה במפרשים. אבל בשורה התחתונה אני חושב שהוא טועה ושאפשר להביט לאחור גם בלי לקפוא ובלי להפוך לנציב של מלח.
על מסך המחשב שלי שנותר בבית כפי שהוא מאז שמחת תורה, הקובץ האחרון שנשאר פתוח עוסק באיסור להשחית עץ פרי במלחמה. אם אתם עוברים שם במקרה תוכלו לקרוא בו את דברי ספר החינוך שמסביר שהאיסור "בא ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת, ולהרחיק מכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו". הם לא רכרוכיים או חלשים, הלוחמים שמייצרת התורה. אבל הם לא הורסים לשם ההרס. הם לא נלחמים לשם הלחימה. ״אני לא אוהב את החרב המלוטשת על שום חדותה, ולא אוהב את החץ על שום מעופו המהיר״, אמר פראמיר בן דנתור, ״רק את אשר הם מגינים עליו, אותו אוהַב״. לכן אני מסתכל על התמונות. על העצים והבתים וכלי הרכב שהפכו עפר ואפר. מסתכל ולא שוכח את העדויות ממעשי הטבח, מסתכל וממלמל, ארורים תהיו. וגם בלילה הבא, אז הם יורים מתוך מסגד, האצבע על המחשב הטקטי לא רועדת.
