והיה הרגע הזה, לפני חודש בדיוק, בימים הראשונים של המלחמה, היה הרגע הזה, שכל הרשתות החברתיות השתתקו לרגע. כולם סתמו את הפה, התקפלו והתכווצו, מול המוות הנורא, מול התמונות והסרטונים והכותרות הרעות באתרי החדשות, כולם השתתקו, כל האנשים שיודעים הכול על הכול, כל הצודקים, כל הצועקים, כולם השתתקו פתאום, וגם אני השתתקתי, ברור שהשתתקתי, בקושי הצלחתי לחשוב.
וכמה שעות אחר כך, כשכבר התחלנו להבין את גודל האסון, את עוצמת הכאב, ואת עומק הכישלון, התחלנו לכתוב את הכאב שלנו. הפייסבוק והאינסטגרם והטוויטר התמלאו בזעקות שבר, ובבקשות לעזרה. כל הפיד התמלא בתמונות של נעדרים, ובעדויות של ניצולים. כולם דיברו בשקט ובכאב. כל הצייצנים האלימים והאכזריים, אפילו הפוליטיקאים והעיתונאים, כולם ניסו לעזור ככל האפשר, לתרום למי שאפשר, להגן על מי שאפשר. זאת הייתה שעתה המרה ביותר והיפה ביותר של הישראליות. אחרי חודשים ארוכים של ויכוחים מרים ומטופשים על רפורמות ועל מחיצות, לרגע אחד הנחנו כולנו את הדעות הצודקות שלנו בצד, וניסינו לעזור זה לזה לשרוד את התופת הזו ביחד.
במשך כמה ימים התנהלנו ככה, בזהירות, בעדינות, בהכנעה ובצער. במשך כמה ימים הצלחנו לדמיין כאן מציאות אחרת, רגישה יותר, צנועה יותר, פחות מתלהמת. במשך כמה ימים הצלחנו לפתוח את הטלוויזיה ואת הפייסבוק בלי לראות איך כולם צורחים אחד על השני. אבל מהר מאוד, מהר מדי, כולם חזרו להיות צודקים. ינון מגל חזר להיות ינון מגל. חיים לוינסון חזר להיות חיים לוינסון. בן כספית חזר להיות בן כספית. עמית סגל חזר להיות עמית סגל. וכולם, למרבה התדהמה, הסיקו מהמלחמה הזו, בדיוק את המסקנה שהייתה להם לפני המלחמה! כן ביבי לא ביבי, כן התנתקות לא התנתקות, כן אוסלו לא אוסלו. מה שהיה הוא שיהיה, עוד לפני שהמלחמה התחילה, כבר הסיקו ממנה מסקנות מובהקות. מההתחלה היא מוכיחה לכולם שהם, כמו תמיד, צודקים.
ועכשיו אני רוצה לכתוב את האמת. והאמת היא שאני מפורק לרסיסים. הזהות הישראלית שלי אבודה ומפוררת. אם הייתם מדברים איתי לפני חודש ויום, הייתי פורש בפניכם את המשנה הסדורה שלי, די לכיבוש, שתי מדינות לשני עמים, מדינה ליברלית ודמוקרטית לעם היהודי, עם שוויון מלא לכל האזרחים כולם. לפני חודש ויום ידעתי שאני יהודי ישראלי ציוני שמאלני אוהב אדם. ידעתי באיזו ארץ אני רוצה לחיות, ולגדל את ילדיי. ידעתי על אילו ערכים אני מתכוון להילחם כל חיי.
כל זה היה מזמן, בעולם הישן, שחרב על כולנו באוקטובר עשרים ושלוש. מסע הרצח הפראי ביישובי העוטף, קרע ממני את התמימות הפוליטית החמימה שבה העברתי את כל חיי. מאז ועד עכשיו אני מוצף ומבולבל. אני כבר לא שמאלני, ואני גם לא ימני, אני כלום, אני מגומגם ומבועת. אני רוצה נקמה, אבל לא רוצה שחפים מפשע ייפגעו. אני רוצה לכבוש את עזה ולשלוט בה ביד רמה, אבל לא רוצה לגדל ילדים בארץ אלימה ומדממת. אין לי עמדה פוליטית. אין לי חזון פוליטי. אני לא יודע מי אני, אני לא יודע מי מייצג את הדעות שלי, כי אין לי דעות עכשיו. אני צריך זמן כדי להתאפס, אני צריך זמן כדי לתת לעצמי תשובות טובות לשאלת הקיום שלי בארץ הזו. אני צריך זמן כדי לעבד את מה שקרה לנו, אני צריך זמן כדי להסיק מהאסון הזה מסקנות. בוא נדבר עוד חצי שנה, עוד שנה, עוד שנתיים, עכשיו אני לא מבין כלום, עכשיו מוקדם לי מדי.
הצעקות של כל הצייצנים הנלהבים והצודקים באולפני החדשות, והרשתות החברתיות, הן צעקות ריקות ואומללות שמנסות לתת פשר למציאות שבורה ומרוסקת. המציאות כל כך עקומה ומערערת, אז כולם חוזרים לפוזיציה שבה הם היו. במציאות של שגיאות ושיגיונות, כולם חוזרים לנקודה האחרונה שבה הם הרגישו צודקים.
בימים האחרונים אני גולל את הפיד במהירות, והלב שלי מתמלא בעצב ובחמלה. כל האנשים הנחרצים האלה, שתמיד יודעים הכול על הכול, נראים לי פתאום כמו ילדים קטנים שאיבדו את דרכם. ומתחת לכל הצדק הזה יש תועפות של חולשה ובושה. תשאלו איך אני יודע את זה. התשובה פשוטה. אני יודע את זה כי גם אני נבוך ומבולבל ומובס. הלכתי לאיבוד. האינרציה שבה העברתי את הקיום שלי כבר לא מחזיקה מים. בחיים לא הייתי כל כך מעורפל וחרד. אין לי שום יכולת להגיד שום דבר מובהק עכשיו. יש לי רק שאלות. ועוד שאלות. ועוד שאלות. ולכן אני משתדל לשתוק את עצמי החוצה. לא לדבר בנחרצות על כלום. אני שותק ובוכה, וממתין בסבלנות לפשר. אולי הוא יבוא. אולי הוא יבוא.
