גם במלחמה יש רכבות שלא כדאי לפספס

הימים האחרונים קשים יותר, העצבות מכרסמת בי ככל שעובר הזמן.
עליתי לרכבת צפונה והתיישבתי במקום הפנוי הראשון שראיתי. כל מה שרציתי היה להגביר את המוזיקה שבאוזניות הכי חזק שאפשר, להישען אחורה, ולבכות כל הדרך או לפחות עד שאירדם.

היא עלתה כמה שניות אחריי, אישה מבוגרת, טלפון לא חכם בידה, כיסוי ראש בדמות כובע קסקט לראשה ופוני מתולתל מציץ מתוכו.

״יושבים פה?״ היא שאלה, הניחה את התיקים שלה והתיישבה לידי בלי לחכות לתשובה. ״זה לנהריה, כן?״ עצרתי לשנייה את המוזיקה באוזניות, עניתי לה בחיוב ועצמתי שוב עיניים כדי לשקוע בבכי כמו שתכננתי. אבל היא לא אפשרה לי והמשיכה לדבר אליי, כשאני לא ממש שומעת מה היא אומרת. אז כיביתי את המוזיקה, הורדתי את האוזניות כדי להקשיב לה, והיא אמרה: ״אני רואה שאת דואגת, אולי קצת עצובה, נכון? אני רוצה להגיד לך: ראיתי כבר הרבה מלחמות. מלחמת ההתשה ויום הכיפורים, מבצע שלום הגליל וכל המלחמות עד היום. האחים שלי נלחמו, הבנים שלי נלחמו. עברנו את הכול ואנחנו לא הולכים לשום מקום. את תראי, לשום מקום״. חייכתי אליה, חצי מאמינה לה, חצי מקווה שהיא לא טועה ומקנאה בה על התקווה.

והיא, שוב כאילו קראה את מחשבותיי, אמרה: ״את לא כל כך מאמינה לי, נכון? את חושבת אני סתם חברמנית שמחפשת לדבר״. צחקתי בתגובה אבל בפנים עדיין רציתי לבכות.

ואז היא סיפרה על ההורים שלה, אמא שלה צאצאית של חסידות בעלז שאיכשהו הגיעה לתוניס מאירופה, שם נישאה לאבא שלה. היא סיפרה על הפּרעות שראתה בתוניס ועל מה שעשו גם שם ליהודים. סיפרה שעלתה לארץ סמוך למלחמת ההתשה. אמרה שהיא יודעת מה זה עצב ואבל כבד, שהתאלמנה בגיל 29 מהאיש שאהבה, וששכלה את בנה כשהיה בן 21, ואין תהום עמוקה מזו. שהיא נוסעת פעם בשבוע מעכו לתל־אביב עם סירים לנכדים. שהיא יודעת מה זו דרך ארוכה וקשה, אבל היא התכוונה לחיים ולא לרכבת. שהנכד האחרון שנולד היה נס גדול, לא נתנו לו סיכוי לחיות, והנה הוא היום צוחק ובועט, והמילה הראשונה שאמר הייתה ״אור״. שהכול זה הוא למעלה ואנחנו לא מחליטים כלום, אנחנו רק יכולים לעשות הכי טוב שאפשר גם אם זה לוקח זמן.

כשהתקרבתי לתחנה שלי, שמתי עליה יד ואמרתי לה: ״תהי בריאה ושתזכי לאריכות ימים טובים, טוב שנפגשנו״, וכשקמתי לכיוון היציאה היא שאלה: ״איך קוראים לך ולאמא?״

הבנתי שהיא רוצה לברך או להתפלל ולשנייה עברה לי מחשבה בראש שיש כל כך הרבה אחרים שזקוקים לתפילות עכשיו. וכאילו קראה מחשבותיי שוב, אמרה – ״לקב״ה יש מקום לכל התפילות של כולם ועל כולם״. היא הוציאה עט ודף ארוך מקופל ועליו עשרות שמות, אולי יותר. היו שם שמות לעילוי נשמת, ולהבדיל שמות לרפואה והחלמה, ללידה קלה, לפרי בטן, לזיווג, להצלחה ולשמירה, וטור נפרד לחיילים.

כשירדתי מהרכבת וסובבתי אליה את הראש בפעם האחרונה, היא כבר הייתה עמוק בתוך התהילים. לקחתי נשימה עמוקה וסוף־סוף בכיתי.