רֶבּוֹרוּכְמוֹרְדְּכֶה היה גדול דור עם סטייל והדר

בעיצומם של ימי השבר האלה, נלקח לבית עולמו מרן ראש הישיבה הגאון ר׳ ברוך מרדכי אזרחי זצ״ל והוא בן 94 בפטירתו. ר׳ ברוך מרדכי, המכונה בפי כול רֶבּוֹרוּכְמוֹרְדְּכֶה, היה סמל ודמות בשבילנו לצורת האדם השלם, איש בעל גדלות אותנטית ומלאת הוד. מעבר לעמקנותו, התמדתו, חריפותו ותורתו שעליה יעידו תלמידיו, ספריו ושיעוריו הרבים – היה הרב דמות נדירה, חד־פעמית ומלאת גוונים. איש בית המדרש ובעל הבנה בעולם, מקורי ובעל חוש הומור, מטופח ויפה תואר.

אילנות גבוהים

בשיעור א׳ בישיבה קטנה היינו כבני 15, נערים צעירים שצועדים את צעדיהם הראשונים בעולם הישיבות של ״הגדולים״. עוטים על עצמנו ברצינות תהומית את הכובעים והחליפות, מתנדנדים בתפילה בארשת חשיבות, מנופפים באגודלינו בסדרי הלימוד, צולחים עוד סוגיה. רש״י, תוספות, הבנה מחודשת בריטב״א, קושיה חזקה של ר׳ עקיבא איגר. מסכמים בדפדפת ובלילה עושים חזרה. חיפשנו להיתלות באילנות גבוהים, חיפשנו סמלים ודמויות, וכבר אז ר׳ ברוך מרדכי היה שם עבורנו. במוצאי חג השבועות היינו נוסעים לכותל המערבי עם עוד עשרות בחורי ישיבות מכל רחבי הארץ, וכולם ללא יוצא מן הכלל היו מחכים לבואו של ר׳ ברוך מרדכי. מה היה בו בר׳ ברוך מרדכי שזלג מגבולות הישיבה שלו עצמו – ישיבת עטרת ישראל (עטרס) – אל רחבי עולם הישיבות? מה היה בדמותו שהייתה נערצת כל כך על בחורי ישיבה באשר הם?

אמן הסיפור

מדי שבת תשובה, קצת אחרי סעודת ליל שבת, היינו יוצאים צביקה ואני ברגל מישיבתנו בהר נוף אל שכונת בית וגן. בדרך היינו רואים קבוצות־קבוצות של בחורי ישיבה מרחבי העיר שצועדים גם הם אל היעד שלנו – ביתו של ר׳ ברוך מרדכי ברחוב קאסוטו. הבית היה מתמלא עד אפס מקום והבחורים היו צובאים על החלונות ועל דלת הכניסה, ובדממה מופתית מחכים שר׳ ברוך מרדכי יפציע, לבוש בחלוק הבית המבריק והפרחוני שלו, חבוש בכיפתו הענקית כשלצווארו אחת מעניבותיו היפות. הוא היה מתיישב בראש השולחן ופוצח באחד מאותם ניגונים המוכרים רק לתלמידיו הקרובים ולאחר מכן היה מספר את סיפורו המיתולוגי על בעל ה״שדי חמד״. אמן הסיפור היה ר׳ ברוך מרדכי. שמעתי ממנו לפחות שש פעמים את הסיפור הזה בליל שבת תשובה ובכל פעם מחדש הוא היה מספר אותו אחרת, בלי לגרוע קורטוב מהתשוקה ומהרגש.

גדלות האדם

לבוש מהודר, כריזמה, חוש הומור, תיאטרליות, אפילו מעט פאתוס – מרכיבים שבקרב חוגים מסוימים בחברה החרדית עשויים להיחשב מיותרים, מושא ללעג ולבדיחה –
היו אצל ר׳ ברוך מרדכי לכתחילה שבלכתחילה. ולא בכדי. ר׳ ברוך מרדכי היה שריד מפואר לאסכולת סלבודקה המעטירה שראתה בגדלות האדם תנאי הכרחי לעלייה ולהתפתחות רוחנית. אם קולי נשמע, אני קורא מכאן לתלמידיו הקרובים להעלות על הכתב סיפורים על אודותיו. לא רק סיפורי קלישאות על השטייגען העצום שלו ועל הלמדנות הבלתי רגילה שלו – אלה הם מן המפורסמות – אלא בעיקר סיפורים על האדם הפרטי שהיה. על עוצמתו האנושית, על חיי היומיום שלו, על ההומור שלו, על תחביביו, על הפן שבו ר׳ ברוך מרדכי הגדול חי את חייו הרגילים בין כותלי ביתו ובקרב אוהביו.
הפרזנטור של התורה

ומשהו בנימה אישית. פעמים רבות הלכתי לשמוע ולראות ולשהות במחיצתו של ר׳ ברוך מרדכי. בדרשות ליל שבת, בתפילות בהיכל הישיבה כשעוד היה בבית וגן, בסדרי לימוד ש״גנבתי״ עם חברותות שלמדו בעטרס. ותמיד היה רגע אחד שבו הייתי מרים ראש אל כותל המזרח ומתבונן דקות ארוכות בר׳ ברוך מרדכי. הייתי מתבונן בקמטי מצחו שעה שהתאמץ במחשבת הלימוד, הייתי מתבונן בכפות ידיו מדפדפות בספרים, הייתי מתבונן בחפתי חולצתו המנצנצים, במבע עיניו החד, ובאמת שאהבתי אותו בכל מאודי. בסתר ליבי הצטערתי על שלא זכיתי להיות אחד מתלמידיו הקרובים ושלא זכיתי לדבר איתו בלימוד ולא לשוחח איתו שיחת חולין בענייני דיומא, שלא לדבר על הזכות לשמש אותו בקודש ממש. ועם כל זאת, אני חייב לספר שבכל פעם כזו שראיתי את ר׳ ברוך מרדכי במו עיניי, שהתבוננתי בו מרחוק, גאה בי לפתע חשק עצום ובלתי מוסבר ללמוד תורה, לפתוח גמרא ולצלול לעומקה.
ויהי דבר זה לעילוי נשמתו הטהורה ולזכרו הטוב.
וַי לְהַאי שׁוּפְרָא דְְּבָלֵי בְּעַפְרָא.