הפעולה בעזה נמשכת. צה"ל ממשיך לקלף שכבה אחר שכבה את פאתי העיר בדרך למרכז העצבים של חמאס בעיר עצמה. הפעולה הקרקעית בעזה התנהלה עד עתה תחת ערפל קרב ומינימום של הצהרות, סרטים, מצגות ומופעים אור-קוליים שאפיינו מבצעים קודמים ברצועה.
הערפל הזה היה מהלך חכם. הוא נועד לתכלית טקטית אבל גם אופרטיבית: מאמץ למסגר את המלחמה רק בזירת הרצועה ולמנוע את גלישתה לרב זירתיות, בעיקר בצפון הארץ.
ואכן, בימים הראשונים לתמרון הקרקעי שלא הוגדר ככזה, המהלך עבד. חיזבאללה אמנם המשיך לפעול בצפון אבל הגביל את הפעילות שלו לפרמטרים מאד מוגבלים שאפשרו גם לצה"ל ללמוד ואף לפגוע בקו ההתקפה הראשון של הארגון הצמוד לגדר המערכת.
ברם, ככל שהמערכה הקרקעית בעזה נמשכת גוברת ההתלבטות בציר ההתנגדות שמובילה איראן האם להרחיב את הרב זירתיות.
לא מעט פרשנים טוענים על בסיס אירועי הימים האחרונים כי חיזבאללה מורתע ולא יעז לשחק משחק אגרסיבי יותר. חלק מהטענות הללו נשענות על הנוכחות האמריקנית באזור ועל הערכה לגבי מחיר ההפסד האיראני במקרה של הרחבת העימות.
צריך אולי להתחיל לפקפק בפרשנויות הללו. אין ממש הרתעה. לא ישראלית ולא אמריקנית. אחרי למעלה מעשור של שחיקת ההרתעה של שתי המעצמות לכאורה, זו האזורית וזו העולמית, קשה מאד להפיח רוח חיים באלמנט הזה לאחר כמה ימי לחימה או בזכות שתי נושאות מטוסים ועוד כמה אלפי חיילי מארינס ומערכות להגנה אווירית שנפרסו במזרח התיכון.
במשוואה הזו צריך גם לקחת בחשבון שכשם שאנחנו בישראל רואים את המלחמה הזו במשמעות של מלחמת אין ברירה וקרב חיינו (מלחמת העצמאות השנייה) כך הצד השני רואה את המלחמה בערכים שאינם זהים אבל דומים. לא בטוח שאיראן החליטה על עיתוי המלחמה, אבל משזו פרצה הרי שנוצרה מבחינתה הזדמנות לשינוי מפת המזרח התיכון.
מכאן שהציר האיראני באמת נמצא בהתלבטות האם למנף את המלחמה שכבר פרצה כדי להרחיבה באופן שיגדיר מחדש את המזרח התיכון, בפרט לנוכח הגיבוי שהציר הזה מקבל מסין, רוסיה והאנטישמים החדשים בעולם כולו.
אם ננסה לקרוא את מפת ההתלבטות אז ישנם סימנים ואותות המלמדים על פחות התלבטות ועל הכיוון המסתמן של הרחבת העימות. הפעילות של החות'ים שאינה אלא פעילות איראנית דרך שלוחיה בתימן היא כזו. גם אסאד הצטרף בימים האחרונים למלחמה וחיזבאללה ממשיך לצחצח חרבות ועושה סוג של build up לקראת נאום נסראללה מחר (שישי).
למכלול הדברים הללו יש משמעות מבחינת ישראל מאחר ומכלול האותות מלמד כי הולך ונשחק המאמץ הישראלי לבודד את המלחמה לרצועת עזה ולהותיר את שאר זירות העימות במצב של קונפליקט נמוך עצימות. ניתן להניח בזהירות כי עם כל יום לחימה בעזה ועם כל הצלחה ישראלית מול חמאס כך גדל הסיכוי והסיכון לשחרור מגבלות ורסנים מצד הציר האיראני.
הרחבת הזירה עלולה להתרחש כמובן מהאגף התימני של החות'ים, אבל גם דרך גזרת רמת הגולן ופעולות של מיליציות פרו איראניות ושל כוחות סוריים. לא מן הנמנע כי איראן עצמה תעשה את מה שכולם חושבים שהיא לא תעשה ותפעל, גם אם באופן מדוד, משטחה דרך ירי של טילים או שיגור כטבמים. אבל אין ספק כי האתגר הגדול ביותר היא חיזבאללה.
לאחר שצה"ל שחק את קו ההתקפה הראשון שלה הסיכוי להתרחבות הלחימה הן גיאוגרפית לכל אזור הגליל בואכה חיפה והן צבאית באמצעות הפעלת קו ההתקפה השני או השלישי של שיגור טילים, עולה משמעותית. בהקשר האחרון, מדובר בירי מאסיבי שיכול גם לפגוע נקודתית, בגלל פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, באתרים ומקומות רגישים.
לא צריך להכביר מילים לגבי המשמעות של התפתחות כזו. היא תיאלץ את ישראל לנטוש גם את מאמץ המיסגור וגם את הקווים האדומים שלה לגבי לבנון, סוריה וכמובן חיזבאללה ולעשות את מה שאולי היא קיוותה להימנע ממנו כבר בשלב הזה, עוד במהלך שלב התמרון הקרקעי ברצועה.
בתוך כל ההקשר הזה צריך רק לשים לב לדבר אחד: בטהראן יש עדיין שקט. וזה המקום לכאורה המוגן ביותר במלחמה הזו ואולי כדאי שהאמריקנים יתחילו לחשוב ברצינות על איך מפרקים את ראש הנחש שבינתיים הצליח לפרק את האזור מהסדר הקודם שלו ולהכניס אותו לכאוס הגדול שידע מאז תום מלחמת העולם הראשונה.
