השבוע נתקלתי בעלון שבת מסוכות האחרון, שהיה מונח בבית המדרש בשכונה. היו בו כמה טורי דעה, ורובם עסקו בלהט וברצינות תהומית בנושא הכי חשוב ולוהט, "מלחמת יום כיפור 2023". אנחנו מדברים פה על עלון שהודפס שבוע לפני אירועי שמחת תורה. אתם זוכרים על איזו מלחמה הם דיברו?
גם אני כבר הספקתי לשכוח – סיפור המחיצות בתפילת יום הכיפורים בדיזנגוף. "בדיוק חמישים שנים אחרי המלחמה ההיא, הפעם המאבק הוא בתוכנו", הכריזו כמה מכותבי הטורים, והמשיכו לדבר בביטויים חריפים כמו "פרעות", "הטרור השמאלני" וכן הלאה. ככל שעלעלתי בדפי העלון הרגשתי שאני קורא איזה מסמך היסטורי, אולי מתקופת מלחמת יום הכיפורים האמיתית. התקשיתי להאמין שהמריבה ההיא, שהסעירה אותנו כל כך, התרחשה רק לפני חודש. שבוע אחרי שהעלון ההוא חולק בבתי הכנסת העולם התהפך, כולנו הבנו מהי "מלחמת יום כיפור" של השנה הנוכחית, והבנו עוד כמה דברים על מי אנחנו ועל מה חשוב יותר ומה פחות.
מבט מלמעלה, מבט קדימה
פרופ' משה קופל, יו"ר פורום קהלת, היטיב לנסח את התחושה כשכתב לפני שבועיים בפייסבוק: "אני מרגיש קצת כמו מי שרב עם אשתו על דבר מה שנראה לו עקרוני, כולו משוכנע שהצדק איתו. היא, כמובן, מרגישה אותו דבר. ואז שניהם נקלעים למשבר משפחתי אמיתי, מחלה וכדומה, והריב נשכח לגמרי. אף אחד מהם לא השתכנע שהשני צדק, אבל זה פשוט נהיה לא חשוב ולא רלוונטי".
סטירת הלחי הלאומית הנוראה שקיבלנו, גרמה לנו להרים את הראש מהמריבות הפנימיות ששקענו בהן. במסגרת דיונים ערכיים ראויים על דמותה של המדינה, הרשינו לעצמנו להשחיר ולהטיח, להאשים ולהגזים, להתייחס אל האחים שלנו כאילו הם האויב. לקחו כמה שעות של מפגש עם אויב אמיתי ורצחני כדי לנער אותנו ולהזכיר לנו מי ומה אנחנו.
התותחים רק התחילו לרעום, ואולי קצת מוקדם להתחיל לדבר על היום שבו הם יחזרו לשקוט. אבל בכל זאת ננסה להציע מבט מלמעלה על המחלוקת שכולנו שקענו בה במשך תקופה ארוכה, ומתוך כך גם מבט קדימה:
אם משהו הוכח מעבר לכל ספק, הוא שהרוב המוחלט פה ציוני וערכי, אכפת לו מהעם הזה ומהארץ הזו, והוא מוכן לתרום למענה את זמנו, כוחו, כספו וגם חייו. זה אחד מהמקרים שבהם מההתנהלות של אדם בשעות החירום אפשר להשליך על הערכים שלו בשגרה, ולהבין שרוב מי שהואשם (מימין ומשמאל) שהוא לא באמת ציוני, ומה שמניע אותו הוא רק שנאה ורצון להשתלט על המדינה ולדפוק את הצד השני – הוא לא כזה. נכון, יש מיעוט קטן שמנצל גם את השעות האלה כדי להפיץ ארס ופלגנות, ואני בהחלט יכול להאמין שגם בשגרה מניעים אותו בעיקר שנאה או שאיפה לכוח; אבל רוב מי שניסה להניע פה תהליכים או לבלום אותם, שיצא לרחוב או כתב ברשת, עשה זאת בשם אהבתו למדינה והרצון לתקן אותה. הוויכוח הסוער היה מסך עשן שקצת הסתיר את האהבה הזו.
לפני תשע שנים, בקיץ שבו נחטפו שלושת הנערים (אז הרגשנו ששלושה אזרחים חטופים שלנו זה המון), הייתה תחושה של אחדות גדולה, והבנה שאנחנו עם אחד, שכולנו אחים. כפי שאנחנו רואים, תחושת האחדות הזו לא החזיקה מעמד בציבוריות הישראלית הרבה זמן – פחות או יותר עד הבחירות שהיו בשנה אחר כך. המכה שקיבלנו הפעם גדולה פי כמה וכמה מאירועי "שובו אחים" ו"צוק איתן", ומוטלת עלינו המשימה לגרום שגם תחושת האחדות הפנימית שלנו תחזיק מעמד הרבה יותר זמן.
יבוא יום ותהיה לנו מחלוקת פנימית נוספת. אני לא יודע אם זה יהיה בהקשר המשפטי או בכל הקשר אחר, ואם אלה יהיו תהליכים שיגיעו מהצד השמרני-דתי-ימני, או מהצד הליברלי-חילוני-שמאלני. אולי בכלל נגלה שיש פה קווי שבר חדשים. אבל המחלוקת תגיע. וכשהיא תגיע, אנחנו צריכים לזכור את תחושת ה"יחד" הזו גם בזמן שיש פרחים בקנה ובנות בצריח, ולגשת לכל תהליך חברתי מתוך אמון אחד בשני, ומודעות לכך שאלה שאנחנו מתווכחים איתם עכשיו, יצאו לא מזמן להילחם איתנו כתף אל כתף, ואיבדו אחים או חברים קרובים כדי להגן על כולנו; לא מתוך חשד ועוינות.
כולם מתחזקים
תהליך נוסף שקורה בימים אלו, ושגם בו מוטל עלינו לנהוג בחכמה כדי לוודא שמה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה, הוא צעדים של הציבור החרדי לעבר שותפות בפרויקט שנקרא מדינת ישראל. בשבועות האחרונים ראינו את הציבור הזה לוקח חלק כמו שאף פעם לא לקח, כולל אלפים שרצו להתגייס.
פתחתי את הטור בבית המדרש השכונתי, אז גם אחתום בו. השבוע שמעתי בבית המדרש תלמיד חכם מהציבור החרדי, שסיפר בהתרגשות על הבנים שלו, שרצו להכין ציציות לחיילים בחזית, אבל בכל החנויות אזלו הציציות והפתילים, כי יש ביקוש אדיר בשטח. "כולם מתחזקים", הוא סיכם בהתרגשות. ואני התאפקתי לא להגיד לו שגם העובדה שילדים בתלמוד תורה חרדי רוצים להשתתף איכשהו עם החיילים שלנו, היא חלק מה"כולם מתחזקים" הזה.
