אחד האולמות ב"מוזיאון חברון" שבבית הדסה מוקדש לטבח יהודי העיר בי"ח באב תרפ"ט, אוגוסט 1929. הכניסה לשם אסורה מתחת לגיל 11. בכל זאת, יש דברים שילדים לא צריכים להכיר, לא צריכים לראות. אל"מ במיל' גולן ואך, יליד חברון ומפקד יחידת החילוץ וההצלה הארצית, נשא את המראות משם כשטיפל במאות רבות של נפגעים ממתקפת הטרור על יישובי מערב הנגב. כך גם אליקים ליבמן, יליד קריית־ארבע, שניסה להציל צעירים וצעירות ואפילו גופות נשים מאזור המסיבה ברעים, משום שידע מה האויב מסוגל לבצע בהן. מאז הוא נעלם.
הטראומה הלאומית של תרפ"ט – שעוד לא הכירה את קווי 67', ואפילו לא את אלה של 48' – הייתה גם הטראומה המשפחתית של בית הרב סלונים. הנכד אברום בורג מתאר ארוכות בספרו "הנה ימים באים" את קורות משפחת אמו, שנצלה בזכות השכן, אבו שאקר. "בעבור ההיסטוריה הציונית, הישראלית והפלשתינית, הטבח בחברון היה רגע מעצב", כתב בורג. "…לכולם זהו זיכרון היסטורי, בעבורי זאת משמעות אישית עמוקה. הרי האמא הפרטית שלי הייתה שם, בתוך התופת הזו. גם נפשה שלה ניצלה בנס בידיהם של האנשים המופלאים האלה, חסידי אומות העולם, ערבי חברוני ואשתו, שלא שכחו מעולם את אנושיותם. מאז, מהרגע המכונן ההוא, מחולקת משפחתי לשני חלקים. חציים לא יאמינו לעולם לערבי באשר הוא. רבים מבני משפחתי מהצד ההוא נמנים על הימנים, הקיצונים והקנאים ביותר שבמתנחלי יהודה ושומרון ותומכיהם. וחציינו האחר לעולם יחפש את אבו שאקר, את היחיד הצדיק, טוב הלב והאמיץ שאיתו אפשר להתחיל מחדש את השיחה, לאתחל את החיים טוב יותר ונכון הרבה יותר. הוא, כדבריו, 'המשפחה שלי'. ובמובנים רבים הוא יותר המשפחה שלי, משפחת האדם ההומאני, מאשר רבים מקרוביי בקרבת דם, שהם אויבים אידיאולוגיים של ממש"."ביום הנורא ההוא", העידה האם, רבקה סלונים־בורג, "ראיתי על המדרגות נוצות מתעופפות וחשבתי שזה שלג. שזה יפה כמו שלג". "כמעט את הכול רצחו וטבחו ואנסו לך שם. רק את האופטימיות שלך לא הצליחו להרוג", מסכם הבן את התמונה הרומנטית שבחר לצייר לעצמו. לאורך עשרות עמודים בספרו טרח בורג להיפרד במילים קשות ובוטות מהציונות הדתית, ערש הולדתו. לערביי חברון וחבריהם הפונדמנטליסטים הוא שומר זכות אבות ואחוות רעים בזכות אבו שאקר אחד.בימים שאחרי מתקפת הפתע על יישובי מערב הנגב העלה בורג מחדש את הקטע המדובר באתר שלו. אחר כך הצטרף למסיבת עיתונאים משותפת עם ראש ועדת המעקב, מוחמד ברכה, ומחה על פיטוריה של חברה טובה מעבודתה האקדמית "בגלל פוסטים ואימוג'ים", ועל הרחקת רופא מעבודתו "בשל פסוקים מהקוראן". לתוכן הדברים הוא לא נכנס. למה לו. הוא רואה פתיתי שלג במקום ששוחטים בו שמיכות וכריות, שמא יהודי נוסף נחבא תחתם.בחניון רעים לא היו חסידי אומות העולם. גם לא בבארי, בכפר־עזה ובניר־עוז. גם לא בשדרות ובאופקים. הראש הטמון בחול, בשמה של ההומניות האוניברסלית, דורש מאיתנו הלכה למעשה להרים ידיים. אם אין לכם איך למגר את האויב בלי פגיעה בחפים מפשע – ותרו על הכרעה, והמתינו בסבלנות ליום העקדה הבא. באירופה של שנות הארבעים איש לא העלה בדעתו לוותר על הכרעה כאות תודה לחסידי אומות העולם. מצילי נפש בודדים, גם אם היו כאלה, לעולם לא יוכלו לכסות על דם ההמונים שנרצחו בשל יהדותם. על הסכנה הברורה והמידית שאנשי חמאס מהווים בכל מקום מושבם. עם התרת הגבולות האנושיים של אויבינו, עם התרת הספקות לגבי כוונתם, לא ייתכן שנראה בנוצות האלה שלג. יש דברים שמבוגרים אמורים להכיר, אמורים לראות.
דור הטיקטוק והציציות
כן, נאצים. כן, ג'נוסייד. לא, זה לא מוזיל את השואה, זה מתאר את המציאות. כל תורת הטרור הפלסטיני על רגל אחת. הסבר פשוט של מהות תפיסתו של האויב החמאסי, עוזריו ותומכיו – לא משנה תחת איזה שם הם מסתתרים. לא משנה אם הם פעילי טרור, שחקניות או אנשי אקדמיה צוהלי פוגרום. מתקפת שמחת תורה תשפ"ד לא נועדה להיות "פיגוע איכות", גם לא מלחמה בכיבוש. מעשי השפל הקיצוניים, הברבריים – אלה שחשבנו שעברו מהעולם ואפילו מלקסיקון המלחמות – הם לא חלק מניסיון צבאי להשיב אבדה או שטח. היעד היה להרוג עד אחרון התושבים והחיילים, להשפיל ולהתעלל. לבטא שנאת מוות, לערוף ולשרוף – כדי שלא יהיו פנים. כדי שלא תהיה האנשה של האויב הציוני. יעידו האזיקונים, יעידו גלוני הבנזין.
והיה בעיקר רצון להשמיד עם. הפוסלים במומם הג'נוסיידי, המתקרבנים לעיני העולם, ביקשו פתרון סופי לעם היהודי. גברים, נשים וטף ביום אחד. יעידו המרדפים והחיפושים הדקדקניים בכל שיח שאליו נמלטו חוגגי פסטיבל נובה, יעיד האמבולנס השרוף שם, גדוש הנמלטים. יעידו הממ"דים המחוררים והפרוצים ביישובי מערב הנגב, יעיד הקרב הבלתי מתפשר בכל בית ובית. בלי לרוץ קדימה, בלי לוותר על בן משפחה אחד, על נמלט לחצר. יעיד גל האנטישמיות בעולם, זה שהולך יד ביד עם סיסמת "Free Palestine", בלי להבחין בין ישראלים ליהודים. כשכל חבלי הארץ כולה מאוימים; כשטיסה חשודה בישראליות נוחתת באדמת דאגסטן וזוכה לניסיון לינץ' מידי ההמונים; כשיהודים בארצות המערב הליברליות ביותר מותקפים ומאוימים – זו לא גוזמה ולא זילות, זו מציאות חיים. הנאצים של ימי הביניים הנוכחיים לא מצולמים בפילמים איטיים בשחור־לבן. אנחנו כבר לא זקוקים ל"סטורי של אווה" כדי להמחיש את נרדפותנו.
את הטלאי הצהוב עונד שגריר ישראל באו"ם לא כדי להדחיק את זיכרון השואה, אלא כדי להציף אותו. כדי לחבר בין המראות של שבעה באוקטובר לבין מה שהם משקפים, בלי פילטרים, בלי הנחות. כדי לזעוק בתוך בועת מועצת הביטחון פנימה את גודל השעה. העולם לא שותק, אבל חלקים ניכרים ממנו עוד מתקשים לפענח נכונה את התמונה המעוותת ששקרי פלסטין עיצבו להם. אלא שהפעם לא תהיה שואה, כי אנחנו נעצור אותה כבר בשלביה הראשונים, בעזרת השם. לא נמתין שנים, לא נחכה לרמזים נוספים. הספיק לנו. ההיסטוריה אולי חוזרת על עצמה, ובכל דור ודור קמים עלינו. אבל אנחנו, אנחנו דור אחר. דור הטיקטוק והציציות הירוקות; מסיבות הטבע וקריאות שמע ישראל. ככה, בשילוב הזה בדיוק. החוצפה מצויה, האמת נעדרת, ההירתמות וההתגייסות בשיאן. ויש לנו על מי להישען. בא־לוקים נעשה חיל, והוא יבוס צרינו.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
