הימין צדק
וכועסים עלי. ואומרים לי שאנחנו "מפסידים בקרב על התודעה", וצועקים שזו טעות, ושנצטער על זה, וכשתיגמר המלחמה יהיה מאוחר מדי. ושאם מי שדיבר בשש לפני המלחמה לא ידבר בשש בזמן המלחמה, לא יהיה מי שיקשיב לו בשש אחרי המלחמה. יכול להיות, ואולי זו טעות, אבל אני חושב שזו הבחירה הנכונה. ואתם יודעים מה, אני חושב שזה גם ישתלם בשש אחרי המלחמה. אולי לא בשש, אבל בשמונה תשע ככה.
אבל וואלה, חשוב גם שלא תהיה טעות, ויש דברים שצריך להגיד באופן חד וברור גם עכשיו. הימין צדק. כן, צ-ד-ק. הוא צדק באוסלו, הוא צדק בהתנתקות, הוא צדק כשאמר שלברוח זה לא פתרון, הוא צדק כשקרא להם נאצים. הוא צדק כשאמר שסרטון תמיכה בטרור בטיקטוק זה מסוכן, הוא צדק כשאמר שלא יתכן שמרצה באוניברסיטה יתמוך במאבק הפלסטיני. הוא צדק כשקרא למתיישבי יו"ש חלוצים. הוא צדק.
וזה לא שלא היו לו טעויות לימין הזה. הו-הו כמה היו. הוא התמכר לשקט, והוא חשב שמצגות על מספר נפגעים פוטנציאלי בישיבות קבינט זו סיבה להסס ולחכות, הוא הסכים לקנות שקט בכסף, אבל בשכלול הסופי הוא צדק. כי בניגוד לפשלת המודיעין שקרתה לנו באירוע הזה, הימין צדק בעיקר כי הוא עשה דבר אחד פשוט, האזין לאויב. לא ניסה לרכך את מה שהוא שומע. הבין היטב, שכשמישהו אומר לך מיליון פעם שהוא ממש רוצה להרוג אותך, יש מצב, קטנצ'יק, שהוא ממש רוצה להרוג אותך.
יש ויכוח שמתרוצץ עכשיו באולפנים, "האם זו מלחמת קיום". גם הוא כרגיל מתחלק מיידית חצי חצי בין אנשי ביבי ללא ביבי. אבל מהות השאלה היא בעיקר מהו קיום. כי יש מצב שאפשר לעצור עכשיו את המלחמה, לשכנע את עצמנו שהחרבנו את עזה מספיק, הרתענו מספיק את חמאס, וכולם בשכונה ראו מה קורה כשאנחנו כועסים. אבל קיום הוא לא רק השאלה אם נשארנו בחיים אחרי המלחמה, אלא גם איזה קיום יהיה לנו פה. האם קיום תחת עננה, שיודע שבכל רגע יכול להגיע עוד שבעה באוקטובר, שעלול להגיע גם בינואר, מרץ או יולי.
אז כן. זו מלחמת קיום – על התודעה של כולנו. ואם לא ננצח בקרב הקיום על התודעה, נמשיך להסתובב פה, לשתות קפה, לטוס לסופ"ש בברלין או בבודפשט, אבל בפנים נדע שאנחנו ממש לא עם חופשי בארצנו.
אומרים שא-לוהים לוקח את הטובים, ובמלחמה הזאת אנחנו מגלים שאחת הבעיות הגדולות שלנו, היא שיש ממש הרבה טובים. הדור הצעיר שנלחם עכשיו על קיומנו מתגלה כדור מרשים, כזה שעם כל ההאשמות על התמכרות למסכים, מצא זמן גם להתמכר לערכים. ובשביל הצעירים והצעירות הללו שווה לנשוך שפתיים. אבל מלחמה ארוכה לפנינו, והיא לא תיגמר כשהתותחים ישקטו. אולי אפילו להפך, המלחמה הגדולה שלפנינו היא על הקונספציה, ואיך כחברה נצליח לא לתת לה להשתרש פה שוב.
אין לי מושג איך תיראה פה הפוליטיקה אחרי המלחמה, אין לי מושג איך תיראה החברה הישראלית אחרי המלחמה, אין לי מושג מתי יגיע ה-אחרי המלחמה הזה שכולם מדברים עליו. אבל אני יודע שהוא יגיע, ואז נוכל באמת להתאבל על הנופלים, להתעמק בגבורה שלהם ובאובדן, ואחרי זה, אחרי שנשתקם קצת ונגליד, נקנה צלוחית של עוגיות, נזמין קפה חזק בלי סוכר, ונקבע פגישה לשש. ואל תאחרו, כי יש לנו הרבה על מה לדבר. ובינתיים, בינתיים נושכים שפתיים.
