כשעיניה היפות של אורי מגידיש פגשו בעיניה העייפות של סבתה – הבנתי מה צריך לעשות

מאתיים. ארבעים. חטופים.

מספר כל כך בלתי נתפס, שאני מוצאת את עצמי מחפשת כל מיני השוואות, כדי להבין באופן פרופורציוני מה משמעותו.

אין מאתיים ארבעים אנשים המתגוררים בחוות גלעד.

אין מאתיים ארבעים ילדים בתלמוד התורה כולו של בניי.

זה מספר מזעזע. מטלטל, עצום.

בתוך הנשמה

בלתי נתפס לחשוב שמאחורי כל שם כזה, יש אימא ואבא, בני משפחה שלא ישנים כבר כמעט שלושים לילות, לא מצליחים להירדם מטירוף חושים. מחוסר ידיעה מה קורה לילד שלהם שנמצא אי שם בלוע הארי, אבוד ומעונה. ואם ההורים כבר לא בין החיים – חלקם בשל המתקפה האכזרית הזו, או שבויים בעצמם – הרי שיש חברים, שכנים, בני משפחה נוספים שבכל פעם שעיניהם נעצמות הם רואים אותו, או אותה. חשים אצלם בבטן את הפחד בו הם שוהים, את תחושת הבדידות ותהומות חוסר האונים.

"אני לא יודעת אם הבן שלי מקבל טיפול", אמרה רחל גולדברג־פולין שבנה הרש נחטף פצוע. "לא יודעת אם הוא מת מפצעיו בזמן הנסיעה על הטנדר עליו הועמס. אם מת לפני חמש דקות".

אני לא מצליחה לשאת את זה. אף אחד לא יכול.

ראיתי את פניה של מרגלית, אמה של אורי, את פניה המיוסרות ומלאות הכאב בעת שהתפללה ודיברה עליה כשהייתה בשבי חמאס, ראיתי אותן שוב כשסוף כל סוף זכתה לחבק אותה ולנשק לראשה לראשונה מזה כעשרים וחמישה ימים.

היה משהו אחר בחילוץ של אורי, משהו שהחזיר במעט גם את המורל שלנו, את התקווה שאולי, מלבד המשך משחק לידיו של ארגון הטרור חמאס – ישנה דרך אחרת. גאה יותר. מלאת יוזמה ופחות חסרת אונים

מדי פעם אני רואה את פניהם החרושות בקמטי הדאגה של חלק מבני המשפחה שיודעים שיקירם שם, בחלקם ילדים, קטנים אף יותר מילדיי שלי ואני לא יכולה שלא לחשוב ולהשליך את עצמי לתוכם, לתוככי מחשבתם בניסיון לדמיין מה ואיך הייתי פועלת לו חלילה נגזרה עליי הגזרה הנוראה הזו. איך הייתי מסוגלת לבצע פעולות שגרתיות קטנות מאז ועד היום לו ידעתי שמי מילדיי בכל עת נמצא בין מלתעותיו של השטן בכבודו ובעצמו.

לצד המלחמה המתנהלת, הלוויות הבלתי נגמרות, משפחות הניצולים, המפונים חסרי השגרה המנסים להחזיר, ולו במעט, את מציאות חייהם למסלול כלשהו, יושבות להן המשפחות ששגרתן נלקחה בשבי. שבכל הזדמנות, גלויה או נסתרת הם מחפשים בדריכות עצומה אחר יקירם, נפשם נתונה אף היא לידיהם של חמאס שאכזריותו טרם הגיעה לקיצה.

נדמה שהאמירה שעלינו, כמדינה, כצבא, כעם, לעשות כל שביכולתנו שאלו ישובו לחיק משפחתם יוצאת מתוכנו עם מטען כבד, כאילו אנחנו אלו שצריכים לשאת בקבלת ההחלטות לגבי האופן שבו זה צריך לקרות.

כאילו מי שאומר שעל מדינת ישראל לעשות הכול להחזרתם, בהכרח מבקש לוותר ויתורים קשים ולפגוע בהחזרת הביטחון למדינה שלנו. ובשבוע האחרון, כשעיניה היפות של אורי מגידיש פגשו בעיניה העייפות, הרכות מרוב דמעות ותפילות של סבתה, הבנתי שלא כך. שהמחשבה הזו, גם היא חלק מניצחונם של אנשי הטרור חסרי הרחמים.

אלו שאכזריותם הבלתי נדלית חדרה באותו היום השחור גם לתוככי נשמותינו ולקחה אותנו, יהודים בני מלכים, כבני ערובה.

הקריאה שעלינו לעשות הכול כדי לשחרר את בני הערובה שלנו צריכה לצאת מגרוננו בזעקה עצומה ומאוחדת. זו הקריאה שעלינו לעשות הכול כדי להשיב לעצמנו את עצמנו, את כוחנו, את מבטחנו ואמונתנו שאפשר. שחובה.

שהכרחי להאמין למען הניצחון, למען ריסוק ומיטוט האויב האכזר שעדין כובש את הלב שלנו, שדרכים רבות לחילוצם וגאולתם, וכולם בידינו.

אסור לנו לשקוט. אסור לנו לתת לזה לחלוף לידנו, אסור לנו ליפול למחשבה שזה אבוד, שזה מחיר כבד מדי, שזה לא בהישג ידינו.

חובה עלינו להאמין.

יכול נוכל להם.