ראי רחל ראי, שר אריק לביא עם שחרור בית־לחם במלחמת ששת הימים, הם שבו לגבולם. השבוע, כשרכב הברזל הצה"לי שועט אל מול עזה, מתבקש שיר דומה, אולי של חנן בן־ארי: ראה שמשון ראה, הם שבו לגבולם. הנסיבות מרנינות פחות, המחיר נורא, אבל כמו בששת הימים ובבית־לחם מדובר בכורח היסטורי. עובדה. כגודל תשוקתנו להישאר בחוץ, כך היא מתעקשת שנחזור. האנטישמיות הרצחנית שלה לא מותירה ברירה אפילו לחסידי הנסיגות פה, יוצרי תיאוריית הכיבוש.
למען הסר ספק, גם עזה היא ארץ ישראל, חבל מולדת. ראש הממשלה מתגורר ברחוב ירושלמי שנקרא על שמה, ובעבר היא נכללה במפת החלומות של ימין ושמאל כאחד. בן־גוריון השתוקק לאחוז בה למרות הבעיה הדמוגרפית, בגין ושמיר סירבו בתוקף לוותר עליה. כמעט כל היישובים שהוקמו בקרבתה אחרי 67' היו מתוצרת ממשלות המערך. אשכול, גולדה, רבין. הם רצו לאחוז בחבל הארץ הקטן הזה, 360 קילומטרים רבועים בסך הכול, מטעמים ביטחוניים והיסטוריים כאחד.
בסוף חודש מרץ 55', אחרי מתקפה רצחנית על משתתפי חתונה במושב פטיש, הציע בן־גוריון לכבוש את רצועת עזה. הוא כיהן אז כשר ביטחון בממשלת משה שרת. הצעתו הניחה שערביי הרצועה ינוסו למצרים ולירדן, וכידוע היה לו ניסיון רב בתחום עוד ממלחמת העצמאות. כאשר שרת הביע חשש מהתגובה הבינלאומית, טבע בן־גוריון את המכתם "או"ם שמום". באותם ימים ובאותו עניין הוא גם הכריז ש"עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים". למגינת לבו, רוב השרים התנגדו. כיבוש הרצועה נדחה בשנה וחצי, עד למבצע קדש, שהשבוע מלאו לו 67 שנים. אך ההרפתקה ההיא הייתה קצרת מועד. הגויים התנגדו בתוקף, בן־גוריון נשבר ונסוג. לימים, גם רבין ושרון נשברו. הם יצאו מעזה על מנת שלא לשוב אליה לעולם, אבל היא שאבה ושואבת אותנו אליה פעם אחר פעם. שמונה־עשרה שנים אחרי ההתנתקות נאלצנו להתחבר מחדש.
נהרות הדם שזרמו בשמחת תורה בין אופקים לבארי הפריכו את נבואת השקר של עידן אוסלו: "עזה מינוס ישראלים שווה תקווה" (למשל מעריב, 15.10.1997). היום ברור: עזה מינוס ישראלים שווה אושוויץ. אין הבדל בין המוטיבציה והכישרון של אנשי האס־אס שצופפו את יהודי אירופה בתאי הגזים לבין המוטיבציה והכישרון של חטיבת נוח'בה, יש רק צה"ל. בלעדיו עזה תחזור להיות מכונת השמדה משוכללת של יהודים. הוא יהיה חייב לשלוט בה גם אחרי המלחמה, כדי להבטיח שלעולם לא עוד. לא צבא מצרים, לא צבא סעודיה, ודאי לא שוטרי הרש"פ, לא בעזה ולא ביו"ש.
כך או אחרת, צה"ל יהיה חייב לשלוט ברצועה גם אחרי המלחמה, כדי להבטיח שלעולם לא עוד. לא מצרים, לא סעודיה, ודאי לא שוטרי הרש"פ
נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן כבר התחיל להפעיל לחצים. נאומי התמיכה המרגשים שלו בישראל מתובלים בהבטחה להקמת מדינה פלסטינית אחרי המלחמה. כל עוד התותחים רועמים לא נעים להתווכח איתו פומבית, אבל מאחורי הקלעים חשוב לרמוז לו לשכוח מזה. פתרון שתי המדינות היה רעיון עוועים כבר עם שחר ניסוחו, קל וחומר עכשיו, אחרי שמצלמות הגוף של חמאס הבהירו כי הפתרון היחיד שהפלסטינים חותרים אליו הוא הפתרון הסופי.
בשלהי אוגוסט האחרון פרסם ארכיון המדינה את פרוטוקול ישיבת הממשלה משלהי אוגוסט 93' לרגל הסכם אוסלו. רבין אמר באותה ישיבה ש"עזה בשבילי היא טסט קייס ליכולת הגורמים התומכים בשלום והתומכים באש"ף להתמודד עם החמאס". אחת השרות התווכחה איתו, אבל הוא התעקש: "הטסט קייס הוא בעזה". האם בבית הלבן או בפנטגון יושב היום אדם אחד שחושב שהטסט קייס הצליח? מה עוד צריך לקרות כדי שוושינגטון תיגמל מפולחן ההטפה לחלוקת הארץ? פלישה של קומנדו פלסטיני למסיבה בפארק הירקון? מצנחי רחיפה קטלניים ברחבת הכותל?
כמובן, זו לא רק וושינגטון. מעיין הפולחן מבעבע כאן, אצלנו. יאיר לפיד קרא השבוע בישיבת סיעתו "להחזיר את הרשות הפלסטינית לעזה" וקבע בנחרצות לפידית שזה "הצעד הנכון". קשה להאמין שהוא עצמו מאמין בכך ובאמת סבור שחללי גבעתי צריכים להיות מגש הכסף שעליו יקבל אבו־מאזן מאיתנו את רצועת עזה. סביר להניח שמדובר בניסיון לזכות באהדת שארית הפליטה של השמאל, לאור העריקה ההמונית במרכז לכיוון גנץ. הטבח בדרום כיווץ את השמאל עוד יותר, אבל תמיד נשארים כמה פתאים שמוכנים להתמסר לשקר כאילו חמאס אינו מייצג את הפלסטינים. הם שכחו שהרש"פ כבר קיבלה מאיתנו פעם את עזה, והעבירה אותה לידי חמאס. בחורף 2006 הטיל אבו מאזן על אסמעיל הנייה את תפקיד הרכבת הממשלה הפלסטינית. בסתיו 2023 הוא מתקשה להוציא מפיו מילת גינוי אחת על רצח העם בעוטף עזה, ופורס את חסותו על "בני העם הפלסטיני העומדים בחזה חשוף נגד מכונת הדיכוי וההרג הישראלית". השחיתות האיומה של ממשלתו היא מתכון בטוח לפריחתן של תנועות אסלאם קיצוניות גם אחרי הכחדת חמאס בידי צה"ל. אם אינו שולט אפילו בג'נין, כיצד ישלוט בעזה?
רק אנחנו נשלוט, כך או אחרת, רצוי על כמה שפחות תושבים שם. אירועי 7 באוקטובר הוכיחו שאין דרך לאבטח את עצמנו מפני מדינה פלסטינית. גם אם נכפיל בעתיד את כמות הגדודים סביבה ונעמיק את החומה, יום אחד האויב שוב ימצא סדק בערנות שלנו, ויתפרץ פנימה.
