עוצמת הרעש בפריצת מלחמת עזה הייתה כה גבוהה, שהיא לא הותירה על כנו אף מבנה אידיאולוגי, רעיוני או פוליטי בישראל. ההלם והאלם מכים בכולם בשווה, וכיוון שניתנה רשות למשחית שוב אינו מבחין בין ימין לשמאל. משבר האמון כפול: הן ברעיון המארגן, והן במנהיגות הפוליטית שהובילה אותו.
השבר בשמאל ברור: אלו שהטיפו נגד ה"כיבוש" נאלצים להכיר בכך שה"פרטנרים" נחושים לרצוח אותנו בדרכים הברבריות והמזוויעות ביותר שניתן להעלות על הדעת; שזה או אנחנו או הם, ושאלמלא ה"כיבוש" לא נוכל להתקיים. כל תוכניות ההיפרדות למיניהן, בין אם התבססו על הסכם שלום בין שתי מדינות המכבדות זו את זו, ובין אם התבססו על נסיגה חד־צדדית ועל ניהול מערכת היחסים מול הישות הפלסטינית באמצעות מערכים מורכבים של תמריצים, קרסו בקול רעש גדול. טבח שמחת תורה הבהיר שבאידיאולוגיה הנאצית של חמאס אין משמעות לתמריצים. שבדיוק כמו הרייך השלישי גם חמאס מוכן להתאבד ובלבד שיאבד את ישראל, בבחינת תמות נפשי עם ישראל.
השבר במרכז ברור: המנסח המבריק והרהוט ביותר של המרכז, מיכה גודמן, שרטט בספרו "מלכוד 67" מבנה עם פרופורציות מושלמות: "אם ישראל רוצה להתגונן מפני הרוב המוסלמי שמקיף אותה – אסור לה לסגת משטחי יהודה ושומרון, אך אם ישראל רוצה להתגונן מפני אפשרות של רוב מוסלמי בתוכה – היא חייבת לסגת מהם"; "הנוכחות בשטחים מגוננת על ישראל מבחינה גיאוגרפית ומאיימת עליה מבחינה דמוגרפית"; "השטחים אינם כבושים, אולם העם הפלסטיני הוא עם כבוש". בתפיסת העולם של המרכז, מכיוון שכולם צודקים וכפות המאזניים מאוזנות, הפתרון הרציונלי היחידי הוא "צמצום הסכסוך" – קרי הגדלה מקסימלית של השלטון העצמי הפלסטיני במטרה לצמצם את ה"כיבוש" מבלי לאיים על ישראל. גם התיאוריה הזו קרסה בקול רעש גדול בשבעה באוקטובר.
"עזה הולידה את החמאס. הוא צמח מתוכה ועל דעת רוב תושביה", כתבה דבורה זגורי, שאחייניתה תפארת לפידות ז"ל נפלה קורבן למלתעות המרצחים. "החמאס איננו ארגון חיצוני לאוכלוסייה ברצועה כמו אל־קאעידה. הוא לא פלש לשטח וכפה עצמו על תושביו. חמאס הוא תנועה לאומית אותנטית שצמחה מהשטח. מדוע אנחנו משתמשים בביטוי 'ארגון חמאס'? האם העזתים מדברים על 'ארגון צה"ל'? צה"ל נקרא צה"ל כי הוא צבא העם. גם חמאס הוא צבא העם של הפלסטינים".
את התובנה האינטואיטיבית הזו ניתן לגבות בנתונים. על פי הממצאים של הסוקר הפלסטיני האמין ביותר, ח'ליל שקאקי, רוב הציבור הפלסטיני ביהודה ושומרון מתעב את הרשות הפלסטינית ותומך בחמאס. 68 אחוז ממנו תומכים בהקמת מיליציות טרור נוסח "גוב האריות" בשכם; 63 אחוז תומכים בהפסקת התיאום הבטחוני עם ישראל. אילו היו מתקיימות ברש"פ בחירות דמוקרטיות, אבו־מאזן והפת"ח היו מאבדים את השלטון לטובת חמאס.
בשבעה באוקטובר הבנו שצריך להאמין למה שהערבים אומרים, ושאם החמאס הוא צבא העם הפלסטיני – אז אין פרופורציות מאוזנות, ואין "שיקולים לכאן לכאן" ביחס לשליטה הישראלית ביו"ש. זה או אנחנו או הם. או ציוויליזציה עם חוק וסדר, או שלטון מלאכי המוות של עורפי הראשים ושורפי התינוקות עם הדגל הירוק.
אלו שהטיפו נגד ה"כיבוש" נאלצים להכיר בכך שה"פרטנרים" נחושים לרצוח אותנו, ושאלמלא ה"כיבוש" לא נוכל להתקיים כאן
וכן, גם הימין חטף מהלומה מהממת. במבחן התוצאה, רוב הקטסטרופות של הביטחון הלאומי נוצרו על ידי ממשלות ימין: עקירת ימית, תוכנית ההתנתקות וגירוש תושבי גוש קטיף, עסקת שליט, ההססנות המתמשכת מול חמאס וחיזבאללה. ואם אלו התוצאות של ממשלות הימין מול עזה, מה צפוי לנו מול הגרעין האיראני? אירועי 7 באוקטובר הוכיחו שנתניהו לא התעמק בשום סוגיית ליבה ולא פתר שום בעיית יסוד. הם לימדו שבנט צדק כשאמר שהוא נחרד לגלות כמה הרבה דיבר וכמה מעט עשה נתניהו מול האיום האיראני. נורא לומר את זה, אבל במבחן התוצאה, כשאיש ימין מצביע לממשלת ימין הוא לא יכול לסמוך עליה שהיא תשמור על הביטחון ועל הקיום שלו.

גם בנושאי הפנים, הדפוסים הפופוליסטיים שהימין הישראלי ייבא מהימין האמריקני, גרמו לו להתנהל באסטרטגיית "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול". הימין הפופוליסטי חזק בטוויטר וחלש בשטח. ההזדמנות ההיסטורית לקידום רפורמה במערכת המשפט הוחמצה והפכה למשבר פנימי חסר תקדים לא רק בגלל ההתנהלות המופקרת של השמאל, אלא גם בשל התנהלות פופוליסטית ועקומה מאוד של הימין. בנושאים החשובים באמת, ממשלות הימין התקשו להביא תוצאות.
וגם החרדים במשבר. הלוחמים נעקדים על מזבח האומה, ואף אחד לא מת באוהלה של תורה. האפליה המקוממת בין דם לדם הופכת את השוויון בנטל לסוגיה כה מהותית, שאף ממשלה לא תקבל מהציבור לגיטימציה לוותר בנושא. המחנות והזהויות נשארים, אבל הסיפור שכל אחד מהם סיפר לעצמו התפורר. זהו משבר עמוק שאין לזלזל בו.
המצב הזה דורש מכולנו להתאזר בצניעות ובענווה. להכיר בכך שאף אחד לא פיצח את האלגוריתם, איש לא פתר את הבעיה, ואף אחד לא הוכיח שהוא יודע "איך לעשות את זה". כל הקונספציות מתו, וכדי להיוולד מחדש אנו נדרשים לרגע של התכנסות. הדבר המשמעותי ביותר שמתרחש במלחמה הזו הוא האחדות והסולידריות בשטח, ההבנה של המוני ישראלים שיש לנו רק זה את זה; שהפערים האמוניים, הפוליטיים או הכלכליים בינינו לא מעניינים את האויב שלנו, שיש לנו גורל משותף וייעוד משותף, שאנחנו חולקים את אותו סיפור.
הענווה הזו תאפשר למנהיגות חדשה לצמוח. מנהיגות שתהיה מוכנה לבחון מחדש את התפיסות העמוקות ביותר שלנו ולאתגר אותן. את משבר האמון בצה"ל מרפאים 340 אלף אזרחים שהתגייסו בשמיני עצרת כדי להחזיר את צה"ל למה שהוא היה אמור להיות. כך יתרפא גם משבר המנהיגות.
שינוי גישה
הערר שהגישה הפרקליטות על שחרורה של השחקנית מאיסה עבד אל־האדי, משקף את שינוי הגישה העמוק של הפרקליטות ביחס לעבירות הסתה. אל־האדי, פרסמה פוסטים שבהם שיבחה והיללה את חמאס. היא נעצרה ושוחררה על ידי שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, ערפאת טאהא.
"מדינת ישראל נמצאת בעיצומה של לחימה קשה בשתי חזיתות, זמן קצר לאחר מתקפת טרור אכזרית שגבתה את חייהם של מאות אזרחים ואנשי כוחות הבטחון", כתבה הפרקליטות בערר. "דווקא בימים קשים אלה בחרה המשיבה להפיץ פרסומי הסתה… המקימים סיכון רב עד מאוד לליבוי שנאה, אלימות, טרור ופגיעה בביטחון המדינה". נגד אל־האדי הוגש כתב אישום בגין הסתה לטרור והזדהות עם ארגון טרור.