שם המשחק בפעילות צה"ל השבוע הוא אגרסיביות. בחסות הרושם הנורא שהותירו תמונות טבח שמחת תורה בעולם המערבי, ישראל מקבלת חופש פעולה חסר תקדים לתקוף ולהשמיד, גם במחיר בלתי נמנע של פגיעה ב"בלתי מעורבים".
אם יש ספק – אין ספק, למעט מקרים של מוסדות חינוך ובריאות: צה"ל משתדל "לשטח" מראש, מהאוויר ובאמצעות ארטילריה, כמה שיותר בניינים באזורים שבהם כוחותינו פועלים, כדי שלא ישלטו מגבוה על תנועת הטנקים והנגמ"שים, אבל לא כל בניין או מנהרה אפשר להרוס מראש. זו הסיבה שהקרב בג'בליה ביום שלישי גבה מחיר כבד.
אלא ששם המשחק הוא גם דיוק ופעילות צבאית "כירורגית", בעיקר בכל הנוגע לחטופים הרבים. כזה היה המבצע שעוד יסופר (בינתיים אי אפשר לספר הרבה), שבו חולצה טוראית אורי מגידיש. הקרדיט במבצע הזה מגיע קודם כול לשב"כ, ששב ומוכיח – כמו גם בחיסולים של מפקדי חמאס – כי למרות כישלון ההתרעה הקולוסאלי בשמחת תורה יש לו עדיין מודיעין איכותי ביותר, המבוסס על "יומינט", כלומר הפעלת סוכנים בשר ודם בשטח האויב.
וכעת לתמונה הרחבה יותר: בזמן שכל ישראלי עוקב בחרדה ובתקווה אחר כל דיווח שמגיע מהתמרון הקרקעי בעזה, ייתכן בהחלט שבשבועות הבאים נמצא את עצמנו גם במלחמה עם חיזבאללה בצפון ואולי אפילו עם איראן.
נתחיל בזווית הטקטית, בצפון: ישראל כבר פינתה עשרות יישובים ופרסה כוחות אדירים לכל אורך הגבול. חיזבאללה וישראל מנהלות משחק של איתותים – חיזבאללה מנסה להכאיב לצה"ל בעיקר באמצעות ירי טילים נגד טנקים, וגם מאריך את טווח ירי הרקטות לעבר היישובים. בינתיים, ידו של צה"ל על העליונה ברוב המקרים. בשבועיים האחרונים מעגלי האש נסגרים במהירות רבה, שמדהימה את חיזבאללה, והארגון סופר כבר עשרות הרוגים. צה"ל מנצל כל תגובה כדי לחסל עמדות של חיזבאללה, הקרובות לגבול ישראל. עיקר הנפגעים של צה"ל בצפון עד כה היה בימים הראשונים לאחר פרוץ המערכה. גם השבוע היו נפגעים, בהתהפכות טנק של אנשי מילואים.
ארה"ב שיגרה לאזור כוחות צבא רבים וכבר האיצה באזרחיה לעזוב את לבנון. האם כל המערך הזה נועד רק לשגר "איתות" לביירות וטהרן?
להסלמה יש דינמיקה משלה, והיא בהחלט עלולה להוביל למלחמה. אך האם הצדדים מעוניינים בעימות נרחב, לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה ב־2006?
בתקשורת מרבים לצטט את הערכות המודיעין – הנכונות כנראה, אם כי כל הערכה נלקחת כעת מחדש בעירבון מוגבל – שלפיהן חיזבאללה אינו מעוניין במלחמה. הוא פועל "מתחת לסף" כדי לא לגרור את ישראל למערכה כוללת.
אבל מה האינטרס של ישראל ושל מדינות המערב, בעלות הברית שלנו? ככלל, לישראל אין עניין לפתוח במלחמה כוללת בלבנון, ודאי כאשר הלחימה בעזה עדיין מתנהלת במלוא עוזה, אבל ייתכן שמאזן השיקולים ישתנה כשההשתלטות על השטח שמיועד לכיבוש בעזה תסתיים והמצב יתייצב ברמה כלשהי. האם אז תהיה מבחינתנו הזדמנות ל"טיפול שורש" בבעיה הלבנונית?
מצד אחד, מדובר באויב מסוכן וקטלני הרבה יותר מחמאס, אויב שמחזיק בלא פחות מ־150 אלף טילים, רבים מהם בעלי מנגנון הכוונה שיכול להוביל אותם במדויק לכל נקודה בישראל.
מצד שני, היישובים ממילא מפונים מתושביהם, אנחנו גם כך במערכה, וכל מערך המילואים של צה"ל מגויס בצו 8 ורובו ערוך לקרב בצפון – ומעל לכול ארצות הברית כבר ריכזה באזורנו כוחות שלא נראו כמותם עשרות שנים. וחשוב גם להכיר בכך שאחרי טראומת שמחה תורה, ישראל לא תוכל להחזיר את תושביה ליישובים סמוכי הגדר בצפון בלי להרחיק את חיזבאללה הרחק לאחור, רצוי אל מעבר לקו נהר הליטני, כפי שהציע השבוע ח"כ אביגדור ליברמן. פשוט אי אפשר אחרת.
וכעת לתמונה רחבה יותר: המלחמה בין ישראל לחמאס היא חלק מעימות עולמי בין־גושי, שלא היה כמוהו מאז קריסת בריה"מ. בצד של "הטובים" – כלומר שלנו – נמצאים ארצות הברית המובילה, כל מדינות המערב, מדינות ערב הסוניות (מסעודיה דרך ירדן ועד מצרים) וכמובן אנחנו. הציר הנגדי כולל את איראן, חיזבאללה, חמאס ורוסיה במרכז, עם תמיכה של סין וקוריאה הצפונית.
ובואו ניתן לעובדות לדבר: בזמן שספרנו את מתינו הרבים, ויצאנו למערכה רבתי בעזה תוך כדי פעילות אינטנסיבית גם בגבול הצפון וביו"ש – התרכזו הכוחות במזרח התיכון בסדר גודל היסטורי.
להלן רשימה חלקית מאוד: קודם כול כוח התקיפה החזק ביותר בעולם של נושאת המטוסים החדישה והענקית "פורד" (השוקלת, לשם השוואה, פי שניים מהטיטאניק). ה"פורד" נושאת מטוסי קרב מסוג אף־18, מטוסים שנחשבים אסטרטגיים, ומהסיבה הזאת ארה"ב לא סיפקה אותם לשום מדינה זרה, אפילו לא לישראל.
בליבה של נושאת המטוסים יש מרכז מודיעין בסדר גודל שמתאים למדינה, ועל סיפונה מערכות אדירות של לוחמה אלקטרונית.
"פורד" מלווה בספינות טילים רבות, שנראות קטנות לצידה, אבל כל אחת מהן שקולה לחצי מחיל הים הישראלי. הן נושאות ארסנל אדיר של פצצות חכמות וטילים מדויקים, כמו טומהוק, וכן מטוסים נוספים. ואם זה לא מספיק, לאזור הגיעו גם קבוצת הספינות של נושאת המטוסים הישנה יותר, "רוזוולט", וכן אוניות ביון של הצי הבריטי וספינות נחתים של צבא ארה"ב, שיכולים לנחות על כל חוף באזור מלווים במטריית אש אדירה.
ארה"ב וצבאות ידידותיים נוספים השלימו פריסה קרקעית של טייסות תקיפה וכוחות חילוץ במדינות נוספות, בהן ירדן, קטאר, בחריין וקפריסין. ארצות הברית כבר הביאה לאזור מערכות הגנה מפני טילים "טאד" ואת המכ"ם האדיר המכונה "אייג'יס". זה המקום להזכיר שבממשל ביידן הוגברו תיאומי ההגנה וההתקפה בין צבאות ארה"ב לישראל למקרה של מלחמה מול איראן.
וגם זה: ארה"ב כבר האיצה באחרוני אזרחיה לעזוב את לבנון. גרמניה ערוכה לפנוי אזרחים באמצעות כוחות שהתמקמו בקפריסין. האם כל המערך האדיר הזה נועד רק לשגר "איתות" ולהרתיע את ביירות וטהרן, או להפעלה של ממש?
וזו כבר פרספקטיבה היסטורית, שיכולה להיות קשורה למצב כיום: בשנות ה־30 של המאה שעברה נקט ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין, ועימו העולם המערבי כולו, גישה ברורה של פייסנות מול גרמניה של אדולף היטלר. ככל שגרמניה כבשה עוד שטחים והגבירה את איומיה, כך גברה הפייסנות. עד שהגיע צ'רצ'יל.
גם מול איראן שמאיימת להשמיד את ישראל, הגישה הפייסנית שלטה לאורך שנים, כולל הסכם הגרעין בעשור שעבר, ומגעים ל"הבנות חדשות" רק לאחרונה.
במקביל, איראן דוהרת לפצצה גרעינית ראשונה ולטילים ארוכי טווח, בזמן שהיא כורתת ברית עם רוסיה על רקע המלחמה שלה מול אוקראינה, ושולחת את ארגוני החסות שלה למסעות הרג – כמו טבח שמחת תורה.
איראן כנראה אינה מעוניינת במלחמה בעיתוי הזה, והיא עלולה לשלם את המחיר הכבד ביותר האפשרי. אבל האם הנשיא האמריקני בן ה־81 ג'ו ביידן עומד לשנות את מהלכה של ההיסטוריה?
