ביום שני עברתי באזור המלאכה של קריית־מלאכי, כשאוטובוס ענק חסם את הנתיב ברחוב הצר. כדי לראות במה מדובר נכנסתי לחנות הסמוכה, דה וינצ'י שמה, בית מלאכה קטן עם טעם של פעם. הבעלים, דוד שמש, החליט לרתום את עצמו לטובת המלחמה. האוטובוס נתרם על ידי “דן“, ועובדי דה וינצ'י הפכו אותו למפעל תפירה נייד שינוע בין בסיסי צה“ל ושטחי הכינוס, שם יתקנו לחיילים את מה שצריך ויספקו להם ציוד חסר מכל הבא ליד.
על המתפרה הזו עמלים בחריצות שמש ובנו אליק. לא צריך לצטט את הפסוקים של שמש האב על אהבת חינם בכלל ואהבת חיילים חינם בפרט. צריך רק לחשוב על היוזמה של מפעל קטן, שבימים כתיקונם מוכר את כל ציוד המחנאות לנהגי קרוואנים ואנשי שטח, ועכשיו החליט לספק שירות נחוץ כל כך לחיילים. מארגנים אוטובוס גדול, מפרקים אותו מבפנים, מתקינים מכונות תפירה, מעמיסים עליו עובדים ויוצאים לדרך.
יש משהו מיוחד בהתרחשות העצמאית והיצירתית הזו, שנתקלים בה בכל מקום בארץ בימים אלה. נסעתי השבוע לדרום עם שמעון בטאט, אל“מ במיל', מבכירי מפקדי ולוחמי סיירת מטכ“ל לדורותיה. במלחמה הזו הפך בטאט לפלוגה מסייעת של איש אחד. הוא מגייס ציוד אישי ורב ערך בארץ ובחו“ל, מסתובב בריכוזי החיילים השונים ומספק להם אביזרים שיקלו עליהם את חיי היומיום בשטח ובלחימה. ציוד שהמדינה והצבא היו צריכים לארגן לחיילים, אבל מילא.
בטאט הפך לפלוגה מסייעת של איש אחד. הוא מגייס ציוד רב ערך בארץ ובחו“ל, ומספק לחיילים אביזרים שיקלו עליהם ביומיום
הגענו לגדוד קרקל שיושב על משולש הגבולות ישראל, מצרים ועזה. גדוד מעורב של חיילות וחיילים, קצינות וקצינים, שמחזיק את כל הגזרה. המג“ד, סא“ל אור בן־יהודה, הפכה לאחת מגיבורות 7 באוקטובר. בן־יהודה, שנכנסה לתפקידה רק ביולי האחרון, פיקדה על חיילי וחיילות הגדוד שהדפו עשרות מחבלים שהשתלטו על מוצב סופה, בקרב שהתנהל במשך 14 שעות רצופות.
הסיפור המופלא שלה פורסם בריאיון נרחב עם יונית לוי בערוץ 12. “יצאנו עם גדס“ר נח“ל והפלוגה המסייעת, וכשהגענו למוצב הותקלנו על ידי כ־50 מחבלים, חלקם היו מבוצרים בתוך המוצב עצמו, וחלקם נעו על אופנועים ורכבים לכיוון המוצב. כשהוצאתי את הראש מעבר לבטונדה, הבנתי שאנחנו באירוע של התקפה המונית. היה לנו ברור שאנחנו עושים את המקסימום באמצעים שיש ברשותנו, להשיב את המצב לקדמותו.
“עשינו סקירה היקפית והבנו שמדובר בעשרות רבות של מחבלים שנוהרים לכיווננו. זרקנו לכיוונם רימוני רסס והפעלנו רחפנים, כדי להבין בדיוק את תמונת המצב ומה עומד מולנו. בשלב מסוים הפעלנו כוחות נרחבים מסביב, טנקים, לוט“ר, שייטת ומסוקי קרב. אחרי שעות ארוכות של קרב, עם ניסיונות רבים של האויב להגיע מכמה נתיבים, הצלחנו להכניע אותם. רובם נהרגו, ומי שלא – נסוג בריצה חזרה לעזה“.
כשבן־יהודה יצאה לכיוון סופה, פלוגת הטנקיסטיות שלה יצאה לאזור כרם־שלום ובלמה את ההתקפה על היישובים יבול, אבשלום, בני־נצרים, חולית וכרם־שלום. “הן הרגו עשרות מחבלים בירי מקלעים ופגזים, חלק מהמחבלים ממש נדרסו על ידי הטנקים, ולמעשה הן הכריעו את הקרב בחולית“, היא מספרת. “כל מה שאימנו אותן לעשות, בא לידי ביטוי בשדה הקרב. הן הצילו חיים והן גיבורות“.
“חשוב לי להדגיש שגם התאג“ד שלי מורכב מחיילות מדהימות שהצילו הרבה מאוד חיילים בטיפול רפואי, הנחיתו מסוקים תחת אש ועשו עבודה מדהימה בשטח בתנאי מלחמה, תחת לחץ עצום“, מסכמת המג“ד את סיפור הקרב.
בן־יהודה (34), אימא לשלושה ילדים, גרה במבשרת־ציון ואוהדת שרופה של הפועל ירושלים בכדורסל, מועדון שכבר קיים לכבודה כמה טקסים בעקבות צל“ש שקיבלה בעבר. פגשנו אותה ליד בני־נצרים, יישוב בסוף העולם שהקימו מפוני נצרים, אחרי ההתנתקות ב־2005. היא מגיעה לשם עם הנהג והגשש הצמוד, מ' מבית־זרזיר.
בטאט עצמו מכיר היטב את האזור. חמש שנים לפני ההתנתקות, רצה ראש הממשלה אהוד ברק להעביר את השטח לפלסטינים במסגרת הסכם שלום שרקם. לפי התכנון של ברק, השטח הריבוני בחולות חלוצה אמור היה להסתפח לעזה, בתמורה לשטחים שיעברו לריבונות ישראל ביהודה ושומרון. בטאט, שהיה אז העוזר האישי של ברק, זוכר את יאסר ערפאת מגיע לבחון את האזור במסוק צה“לי ופוסל את הרעיון על הסף. “מה זה פה, רק חולות“, התלונן ערפאת.
ממשלת שרון שהגיעה אחרי ברק החליטה להקים שלושה יישובים באזור, כדי לסכל את האפשרות של חילופי שטחים במסגרת הסכם שלום. בפועל, רק היישוב שלומית הוקם, וכיתת הכוננות שלו איבדה ב־7 באוקטובר שניים מחבריה שיצאו להגן על פרי־גן הסמוך.
אנשים טובים באמצע הדרך
בטאט הביא לבן־יהודה ולחייליה לדרמנים שגייס בחו“ל, סדרת סכינים וכלי עבודה רב־תכליתיים שמתכנסים לתוך פאוץ' קטן אחד. ההתנפלות וגם השמחה בקרקל היו עצומות, מן הסתם. משם המשכנו למפקדת חטיבת גולני מול העוטף, עם עצירה בצאלים כדי להביא תרופה לחיילת, ותוך ארגון אירוע בבית החולים תל השומר. מדובר בכפיר, חייל מסיירת מטכ“ל שנפצע קשה בקרב בבארי, ושאחיו ביקש לקיים בבית החולים ברית מילה לבנו.
“כולנו עמדנו שם עם דמעות“, כתב הסבא צבי אחרי האירוע, “גם עם נכדנו אדם, גם עם בננו כפיר, וגם עם כל המשפחות והחברים שעולמם השתנה באותה שבת ארורה. מאוד מרגש לפגוש את כל האנשים הטובים באמצע הדרך ובמיוחד להרגיש את החיבוק האדיר של היחידה־המשפחה־הכואבת־אוהבת“.
לביקור בחטיבת גולני הגיע בטאט יום לפני הכניסה הקרקעית. אין טעם לחזור ולתאר את המוטיבציה של הקצינים והחיילים, או את החשש הטבעי. גם המידע ששמענו, מטבע הדברים, מעודד יותר ופחות. מה שכן, אזרח כמוני ללא רקע צבאי מיוחד, יכול היה רק להתפעל ממידת השליטה הטכנולוגית בשטח והמעקב מרחוק אחרי הלחימה שניהלו בעזה באותם רגעים חיילי גבעתי. החבר'ה הכי טובים נמצאים במפקדות הללו, אנשי סדיר ומילואים. תאמינו לי.
ההתנפלות האחרונה על בטאט הייתה במחסום מג“ב, לפני כביש המנהרות בדרך לירושלים. שם הוא צייד את הלוחמים והלוחמות בדורגלים, פנסים, ידיות אחיזה לנשק, קתות לרובים והתקנים למחסניות צולבות. כל מה שהחיילים צריכים וצה“ל עדיין מתקשה לנפק, אז האנשים הטובים שיש כאן באים למלא את החסר. אשרינו.
