כפר הרוא"ה
הכי קשה לי שבת. כבר ברביעי כשאחת החברות שואלת מה עם שבת, זה מוציא ממני עוד אנחה מכווצת. מה איתה באמת. הכי קשה לי שבת. האקט של פרישׂת מפה לבנה, הידיים לא מסוגלות. הדרישה לחגיגיות, מאין יהיה לי הכוח. והספירה. עוד שבוע עבר ועוד אחד נוסף מתחיל.
הכי קשה לי שבת עם היבוא־לא־יבוא הזה. אני מספרת לעצמי שהפסקתי לחכות. אם הוא בא מה טוב, אם לא, אני מאמינה שיש סיבה. אני, שכתבתי כאן עשור של טורים על ה"מצטער בפגישה לא יכול לענות", כבר בכלל לא מתקשרת. הייתה לי רק בקשה אחת – אל תפתיע. גם ככה אני מעורערת, חלשה. אז בלי הפתעות.
הפגישה הראשונה הייתה קשה ומרגשת, ממש רצינו לשתף. אבל לאט־לאט הבנתי שאנחנו בשני עולמות אנרגיה שונים. העורף והצבא. מי שבעשייה, בידיעה, מי שעבר מהתגוננות להתקפה, באנרגיה. ופתאום אין לנו על מה לדבר, כל מה שאני אגיד יצער או אפילו יחליש, וכל דרך שלו לחזק אותי, רחוקה ממה שאני זקוקה לו עכשיו. ועדיין הכי קשה זה שבת. אני לא מתרגלת לעשות הבדלה, שהפכה להיות התפילה הכי משמעותית שלי: הנה א־ל ישועתי, אבטח ולא אפחד. בבקשה תעשה כבר שלא אפחד.
הכי קשה זה שבת, שבה כל הילדים כל כך רגילים להסתובב חופשי, ואין ניידים. וכמה אפשר להסתיר את החרדה שלי, שאני רוצה וצריכה לדעת בכל רגע איפה הם נמצאים. ובשבת שעברה, כולם התפזרו ל"שיחה" או ל"קביעה". ואז רצה השמועה שנכנסו לעזה ואני הייתי בטוחה שזה אומר שטילים. ונשארתי רק עם הקטנות ואי אפשר לנעול, כי הם מסתובבים. אוף. אני כל כך מנסה לשמור על שגרה, וכל דבר קטן יש לו מחיר. של חוסר אוויר. כל עשייה שגרתית היא כמו "לקחת סיכון" כמו "הימור".
ובכל זאת אני לא במקום שהייתי בו לפני חודש. כשהייתי בתהום, ואז גיליתי שיש עוד אחת. ואז קצת התחזקתי ואחרי שבוע שוב התרסקתי. הבנתי איזה מזל שיש לי מעגלים של תמיכה. יכולתי בהתקף החרדה הראשון להנהיג את נוהל "גיסה בקריסה" וביקשתי עזרה. ובהתקף החרדה השני והקשה, אומנם יצאתי ממנו בלי להזעיק את כל המשפחה, אבל כבר הוצאתי מרשם מהרופאה, כי אני צריכה עזרה.
בהתקף החרדה הראשון הפעלתי את נוהל "גיסה בקריסה" וביקשתי עזרה. ובשני יצאתי ממנו בלי להזעיק את כל המשפחה, אבל כבר הוצאתי מרשם מהרופאה, כי אני צריכה עזרה
אני גאה בעצמי שקיבלתי את עצמי בכל מקום שהייתי בו, גם כשלא הייתי מסוגלת לעשות כלום, ורק האגודל רפרש את עצמו לדעת, מרעיל אותי בסרטונים, בתיאוריות ובחדשות קשות. מחליש אותי עד למצב שאני לא מצליחה לעמוד. הייתי גאה גם כשהצלחתי להתנתק ואז להיגמל. הייתי גאה בעצמי כשעברתי משכיבה לישיבה אחרי ארבעה ימים, וגם כשעברתי לעשייה.
מי שעושה לא מפחד, אבל פחדתי לעשות. רציתי להתחיל לנסוע ולבקר את הקוראות והעוקבות שלי, המפונות מתופת הדרום או מבתיהן שבצפון. אבל פחדתי להתרחק מהבית, מהילדים. ובכל פעם העזתי עוד קצת. ולא כעסתי על עצמי, ולא השוויתי את עצמי לזו שמכינה ארוחות או נתנה את הבית או כל בוקר נוסעת לבתי חולים לביקור חולים. אני במקום כל כך שלם ושמן, שאני כבר יודעת שאני אדם טוב שעושה את המקסימום ושלהקשיב לייסורי מצפון או ללחוץ על עצמי לעשות משהו שגדול עליי זה בדיוק לא הכיוון.
הודיתי לקורונה. אין לתאר, אבל הודיתי לקורונה. היא הייתה עבורי תרגול "על יבש". ממנה למדתי מהן יציאות החירום הנפשיות והחומריות שלי. אם בקורונה הייתי בבהלה "מה יהיה עם כל הכרטיסים ועם הכסף", הפעם אני כבר יודעת שנחזיר כסף למי שהזמינו, ושיבוא יום שגם נחזור להופיע. אם בקורונה נוכחותם של כל הילדים בבית ממש הוציאה אותי מדעתי, הרי שהפעם קיבלתי את זה, לא נלחצתי, היה זום מבורך, חזרנו יום כן יום לא – מבורך. כל הדברים הנלווים לאסון עצמו, לפחד עצמו, לשבר עצמו – שהיו יכולים ליטול ממני עוד כוחות – התנהלו מעצמם. "אמא, יכול להיות שאכלת את כל הממתקים ששמנו בממ"ד לשעת חירום?", "שקט ילד, אל תשאל שאלות לא תשמע שקרים".
אני אדם אחר. אני אישה אחרת. אני ישראלית אחרת. אני יהודייה אחרת. דבר לא יהיה לעולם כמו ביום שלפני המלחמה. אני רק מחכה ששבת כבר תחזור להיות מה שהייתה. יום של נשמה יתרה ולא יום של נשמה מתגעגעת, מפחדת וחסרה.
