אתמול, במסגרת שיטוטי העקרים ברחבי הרשתות החברתיות בניסיון להדחיק את עצמי, קפץ לי סרטון. זה היה סרטון פשוט; בלי תמונות, בלי אדם מצולם. רק כתוביות על רקע שחור. הוא סיפר סיפור ארוך בגוף ראשון, מסוג סיפורי הזוועות של ה7.10, על התעללות פיזית ונפשית. לא ראיתי את כולו – אני משתדל לשמור על הנפש שלי – אבל כן ראיתי את מה שכתוב למטה, בתגובות. מישהי שאלה על מי מדובר, למי זה קרה, ומי שהעלתה את הסרטון הגיבה שזה מבוסס על מגוון סיפורים שקרו ב7.10.
במילים אחרות, הסיפור הזה לא אמיתי.
אנחנו עדים לאחרונה לתופעה מוזרה. לא חדשה, אבל מוזרה. תופעת ההקצנה־הרגשית של הטראומה. זה לא הסיפור היחיד שנחשפתי אליו – לפניו היה סיפור על שאלת רב האם לבצע הפלה, וסיפור נוסף שקשור לתנור (אני מעמעם את הפרטים בכוונה, מי שמכיר – מכיר). אחרי כמה שעות או ימים הסתבר שכל הסיפורים האלה לא התרחשו. הם פרי עטם החופשית־מדי של אנשים שמתפייטים על אבל.
קו ישר עובר בין סיפורים כאלה, שמטרתם לעורר זעזוע, ובין מקרים אחרים. הפיד שלי מוצף לאחרונה בצילומים מבארי, נחל עוז וכפר עזה. אנשים – צלמים, בעיקר – מסתובבים חופשי ביישובים הריקים, מוצפי הטראומה, נכנסים לבתים ומצלמים. מצלמים כתמי דם. מצלמים ספרים. לפעמים אפילו מזיזים אובייקטים – מניחים דובי על הרצפה, נניח – כדי ליצור תמונה 'טובה יותר', 'אפקטיבית יותר'. אבל זה שהמקום חולל על ידי חלאות אדם לא הופך בית פרטי למוזיאון, וחפץ אישי של ילד שאפילו אינך יודע איפה הוא, אם הוא מפונה, הרוג או חטוף, לא הופך לשלך רק כי אתה רוצה 'לגעת בטראומה' או 'להעביר את הטראומה'.
ועוד: אתמול ראיתי בטוויטר פניה של אחות שכולה לאדם שאני מעדיף שלא להזכיר בשם, משפיען רשת מהסוג הנאלח, שכבר שנים מרייר (סליחה על המילה הזו) סביב שכול ומוות ומשתמש בהם כדי לקבל לייקים ועוקבים, והפעם העלה תמונה שמציגה גופה של הרוג. האחות ראתה את התמונה, הזדעזעה וביקשה להוריד, אבל לקח יום שלם עד שאדם הזה נעתר ברוב טובו להוריד. הוא רצה להרוויח את הלייקים ואת התגובות, כמובן.
אני יכול להמשיך ככה יום שלם. עוד מהז'אנר: אנשים שמדובבים שפתי אנשים מתים. שמנסים לתאר מה עבר בראשו של ילד בן שמונה כש. אנשים שכותבים בגוף ראשון מנקודת מבט של נפטרים. אנשים שכותבים מה קורה בשמיים כשאחד החללים מגיע ופוגש את קרוביו שנפטרו בעבר. זה הגיע לרמה שבה קראתי אתמול מישהי שכתבה שיר בפייסבוק מנקודת מבט של ארוסה שכולה. היא חיה! האישה חיה! אפשר לדבר איתה, לא צריך לנסות לנחש מה היא מרגישה, לחרוז את זה בחרוזים גרועים ולהעלות לפייסבוק כדי לקבל לייקים. אם היה אכפת לך מהאישה הזו, היית נוסעת לנחם, שואלת איך אפשר לעזור.
זו לא אמפתיה, זה נרקיסיזם.
בניגוד למה שמשתמע, אני לא נגד הנרקיסיזם הזה באופן מוחלט. אני חושב שהוא מגיע – ברוב המקרים – מהניסיון להזדהות, להרגיש, לקחת חלק בכאב. זה בסדר. כל אחד חווה את סיפור חייו, ולא את סיפורי חיי האחר. והרצון לקחת חלק חשוב בעיני.
הבעיה מתחילה כשהניסיון לקחת חלק בסיפור עובר דרך המחשבה שהסיפור הוא אני (ע"ע חברי הכנסת שצפו בסרטון הזוועות ויצאו לספר לתקשורת עד כמה הם מזועזעים. בחייאת, למי אכפת מכם? יש אנשים שהיו שם וצריכים את העבודה שלכם כדי להשתקם. תפסיקו לדבר על עצמכם), ומסתיים כשאנחנו מנסים לרגש אחרים – עוקבים, קוראים – ברגש שהוא לא באמת שלנו. אז, ניסיון האמפתיה, הניסיון להרגיש, הופך להיות הרגש המיידי והזמין ביותר שיש לנו – הזעזוע. הניסיון לחבוט בכל הכח בבטן, כאילו אנחנו יכולים להרגיש רק אגרופים בבטן. כמובן שהרשתות החברתיות, שמעודדות חד משמעיות ורגשות פשוטים, מעודדות את זה.
אבל זה לא נכון. להפך, זה רק מקהה אותנו. זה מקהה את האנושיות שבנו, את המורכבות, מקהה את היכולת לגשת אל האדם שבאמת סובל כאן ולהקשיב לו. מקהה את האמפתיה. את היכולת לראות אנשים באנשים שסביבנו. זה גם פוגע במאמצי ההסברה ובניסיון לשקף מה באמת קרה ב7.10, אבל זה כבר בשולי הדברים.
מה שכן; אני לא נגד קיטש או קלישאות בתקופה הזו. להפך, זה הזמן לקיטש. זה הזמן לדגל ישראל מתנופף, זה הזמן לבכי, זה הזמן לסולידריות ישראלית, זה הזמן למשפחתיות ולאהבה. זה גם הזמן לכאוב והזמן להזדעזע. גם הקלישאות נכונות בעיני, זה זמן לחזור למילים הישנות, איש איש ומה שמדבר אליו; עם ישראל חי. נצח ישראל לא ישקר. משתתפים בצערך. בבניין ירושלים ננוחם. יחד ננצח.
