בסערת הקרב, כשכמעט כל יממה מכילה דרמות של שנה שלמה, עלול להישכח החידוש המרענן שחווינו ביום שני. לא, לא שחרורה המופלא של התצפיתנית אורי מגידיש, אלא ההחלטה הספונטנית של כל ערוצי הטלוויזיה לגנוז את סרטון שלוש החטופות של חמאס. אולי היא פתחה דף חדש ביחסים שבין התקשורת הישראלית ובין צורכי הביטחון הלאומי כאן.
סוף סוף נפל האסימון, כמו שנהגנו לומר בעבר, לפני שהעיתונות העברית החלה להתלבט באיזה צד של המערכה היא נמצאת – שלנו או של האו"ם. הביטוי "כוחותינו" או "טייסינו" נשמע לה טבעי לגמרי בימים ההם, פחות או יותר עד האינתיפאדה הראשונה. באינתיפאדה השנייה היא כבר התנדבה להקרין את סרטוני המתאבדים באוטובוסים, שנועדו להטיל אימה על אזרחי ישראל. מאז מלחמת לבנון השנייה העבירה בשידור חי את נאומי הצורר נסראללה. בין לבין שודרו בגלי צה"ל ראיונות לבביים עם דובר חמאס בעזה, ריבחי רנטיסי.
כשהצעתי פעם בעיתון להפסיק לשדר את סרטוני המתאבדים, ננזפתי על ידי מגיש טלוויזיה בכיר. הוא הזכיר לי את זכות הציבור לדעת, והתריע מפני "הורדת מסך אטום בין הצופים למציאות". ברוך השם, אנחנו בימים של התפכחות. מה שלא עשו השכל והזמן, עשו אויבינו. איש לא חושב עוד שהתעלמות מסרטוני התעמולה של חמאס חוצצת בין הצופים למציאות. הציבור הישראלי מודע היטב להתרחשויות. הוא לא רוצה שהתקשורת תוליך אותו שולל חלילה, אך מסרב להתמסר למזימות הלוחמה הפסיכולוגית של מבקשי נפשו. המשמעת העצמית של תא הכתבים הצבאיים תשפ"ד קוסמת לו. בתחילת השבוע היה מוכן להתאזר בסבלנות עד שדובר צה"ל והצנזורה יסירו את הערפל מעל התמרון היבשתי בתוך עזה. לא בער לו לצפות בשידורים חיים מעומק השטח, העלולים לסכן את חיילינו. אין צורך להעמיס עליו כעת תוגה מעבר לנדרש, כי ככה זה במלחמות: קודם נלחמים ומנצחים, בסוף מתאבלים.
במלחמות ישראל של דורנו כל הארץ חזית, ממטולה עד אילת, דרך נווה־אילן. לתקשורת הממוסדת יש השפעה עצומה על כיווני ההתפתחות של המערכה, לחסד או לשבט, ליגון או לניצחון. גם בעידן הרשתות החברתיות והתמסורת הסלולרית, עיני הציבור נשואות אליה ואוזניו כרויות למוצא פיה. היא מספקת את הפרשנות הרהוטה לאירועים, את המסגרת המקצועית, את המסקנות המיידיות לכאורה. הגברים בוכים בלילה, העיתונאים בחדרי האיפור, לא באולפן, לא מול המיקרופון, ובוודאי לא יותר משברירי שניות של עצב בלתי נשלט. גנרלים בחזית נדרשים לקור רוח ברגעים הכי קשים מול חייליהם בשוחות או ברשת הקשר, עיתונאים – מול פני האומה.
הטור המלא יתפרסם מחר (שישי) במוסף "יומן" של מקור ראשון
