שבועות ספורים לפני המלחמה התלונן חבר בקבינט הביטחוני־מדיני ש"הצבא מזלזל בממשלה". באחת הישיבות הוא תיאר תסריט של הסתערות מיליציות פלסטיניות על יישובים בשני צידי הקו הירוק ביו"ש, וביקש להקדים תרופה למכה. לדבריו אז, כפי שרשמתי בפנקסי, תגובת נציגי הצבא בדיון הייתה "אל תתערבו, כי נגיע להאג".
מנגד, צמרת צה"ל והשב"כ טוענות היום שהממשלה לא הקשיבה להתרעות מערכת הביטחון. אכן, כולנו זוכרים את הדיווחים על האלופים המודאגים שנשלחו לכנסת ביום ההצבעה על ביטול עילת הסבירות. מאז תחילת המלחמה מזכירים אותם בתקשורת שוב ושוב, במסגרת מאמצי הניגוח הבלתי נלאים של הממשלה. אור ליום ראשון הם הוציאו את נתניהו מדעתו וגרמו לו לפרסם ציוץ מכוער על חשבון הרמטכ"ל וראש השב"כ. טוב שהציוץ נמחק למחרת, אבל אסור להתבלבל: עד שלא יוכח אחרת, מותר לשער שהתרעות מערכת הביטחון היו כלליות. הן לא עסקו בתסריט האימים המסוים שהתממש בשמחת תורה. אילו הדרג הביטחוני הבכיר ידע בבירור שחמאס עומד לתקוף בדרום, ודאי היה מציב מולו בעוד מועד טנקים ומסק"רים, בלי לחכות לאישור מנתניהו ובלי קשר לרפורמה המשפטית. לא עילת הסבירות מנעה מאמ"ן לעלות על מזימות חמאס, כשל מקצועי מנע.
"האיומים על ישראל גוברים – יש לעצור את התהליכים", אמר גלנט בנאום שכמעט גרר את הדחתו בסוף מרץ. זו הייתה קריאה נואשת לראש הממשלה לעצור, אך רק חלק מהאמת: האיומים על ישראל נבעו מהצלחת מבצע הסרבנות. טייסים הפסיקו להתייצב לאימונים, לוחמי מערך המ"מ חתמו בהמוניהם על עצומות סירוב, ורמטכ"לים בדימוס גיבו אותם. כשדן חלוץ נשאל ב־1 במרץ בחדשות 12, "אם לצורך העניין רוצים לגייס אותך בזמן מלחמה, אתה לא מתייצב?" – תשובתו הצלולה הייתה "אני לא מתייצב". אין צורך להיות שר ביטחון או ראש אמ"ן כדי לדעת מה הייתה השפעתן של אמירות כאלו על טהרן, על ביירות ועל עזה. רב־אלוף הרצי הלוי נאלץ להקדיש ימים רבים למפגשי שידול עם סרבנים פוטנציאליים. חלק גדול ממעייניו הופנה פנימה, במקום החוצה.
לא, זה לא הזמן לבוא חשבון עם איש. נושאי אחריות בכירים יגישו מכתבי התפטרות אחרי המלחמה, חוקרים מוסמכים יתחקרו היטב, והיסטוריונים יקבעו כיצד השפיעו קנאי הרפורמה וסרבני קפלן על החלטת חמאס לתקוף. בעזרת השם הם גם יעלו על נס את ההתלכדות העממית עם פרוץ הקרבות. לאור הקרע הפנימי האיום בקיץ, היא גובלת בנס.
סרט מהחיים
אם מישהו עדיין זקוק להוכחות נוספות שחמאס הוא עזה ועזה זה חמאס, אפשר למצוא אותן בספר שראה אור כבר לפני עשר שנים והפך לסרט דוקומנטרי מדובר – "שומרי הסף" של דרור מורה. אבי דיכטר מספר שם סיפור: כאשר היה רכז השב"כ בעזה המליץ לו אחד מאנשיו ללכת לבית קולנוע מקומי, כדי לצפות דווקא שם בסרט על אולימפיאדת מינכן. כשהלך לראות גילה שהקהל באולם, כל הקהל לדבריו, מגיב במחיאות כפיים כשעל המסך נראו המחבלים פותחים באש על הספורטאים החטופים ורוצחים אותם. "כישראלי חמוש בנשק, הדבר האינסטינקטיבי הראשון שבא לך זה לפתוח באש", מצוטט דיכטר בספר, "אתה רואה תופעה שאתה לא מאמין כשאתה רואה את זה" (עמ' 256).
אגב, מתכנן הטבח, בכיר אש"ף אבו־דאוד, גילה ב־1999 שהמממן הראשי של הפעולה היה מיודענו אבו־מאזן.
