כמעט חודש חלף מאז הופיע הטור הזה לאחרונה, ביום שישי ערב שמחת תורה. לראשונה מאז שהתחלתי לכתוב טורים בעיתונים, נאלצתי ליטול הפסקה ארוכה. ביום ראשון כ"ב בתשרי, למחרת שמחת תורה, גויסתי למילואים בצו 8, כמו עוד מאות אלפי ישראלים. שגרת הכתיבה העיתונאית התחלפה במהירות בשגרה מסוג שונה לחלוטין.
יחד עם כל חיילי גדוד התותחנים שעם שורותיו אני נמנה, עלינו צפונה בנסיעה נמרצת והתמקמנו אי שם מול גבול לבנון. על חוויות המילואים עצמן אולי עוד אכתוב בעתיד, אך החזקה מכולן היא תחושת הביחד. התייצבות חיילי הגדוד בימ"ח (יחידת מחסני חירום, המקום שממנו גדוד מילואים יוצא למלחמה) הייתה מלאה, סוחפת. בין הכלים יכולת לראות בתוך שעות ספורות כמעט את כל חלקי האוכלוסייה הישראלית. גברים ונשים, דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, יהודים ודרוזים, תומכי ממשלת נתניהו ומתנגדיה, משתתפי מחאת "אחים לנשק" ומפגינים פעילים בעד הרפורמה – כולם התייצבו כתף אל כתף למשימה הלא פשוטה הזו. עזבו בתים, בנות ובני זוג וילדים, השאירו מאחור עסקים, מקומות עבודה וחיים מלאים, ועמסו על שכמם את משימת הגנת גבולה הצפוני של מדינת ישראל.
מאז חלפו כבר כארבעה שבועות. הגדוד כולו, ואני הקטן בתוכו, נוטלים חלק במלחמה (המתונה יחסית כרגע) של צה"ל בחיזבאללה ובארגוני טרור אחרים הפועלים בלבנון. המשימה לא קלה, אבל תחושת אחדות המטרה בשיאה. הזוועות שאליהן נחשפנו כולנו, מי פחות ומי יותר, הבהירו היטב לכל מי שתהה עד כמה עם ישראל זקוק לצבא חזק, העומד על משמרתו ומוכן לצאת להגנת העם והארץ. המילים הגבוהות, שבימים כתיקונם נשמעות לנו פומפוזיות, נעשו עכשיו לדלק המניע של חבורת אנשים בוגרים, עם שאיפות שונות מאוד בחייהם האזרחיים. אנחנו יחידה צבאית אחת ומאוחדת, אגרוף ברזל שרק ממתין להזדמנות שתינתן להכות באויב בכל הכוח. הלוואי שנדע לשמור על משהו מהתחושה הזו גם ביום שאחרי המלחמה.
איש מאיתנו אינו יודע מה ילד יום. על השאלה מתי נוכל לחזור לשגרה, לשוב לבתינו ולשקוע איש איש חזרה בעמל יומו, איש איננו יודע להשיב, אפילו לא הרמטכ"ל, ראש הממשלה או שר הביטחון. ההמתנה שוחקת, והתקווה לשוב הביתה בקרוב הולכת ומתעצמת, אך הרוח איתנה, והרצון לעשות את כל שנדרש על מנת להכות באויב בכל הכוח ולהחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל, עומדים גם היום במלוא עוזם.
אולם מה שלא עושים הזמן, החורף הקרב והגעגועים הביתה, מאיימים למרבה הצער לעשות כל מיני אינטרסנטים, מכל המחנות, שמתקשים להתרומם לגודל השעה. גורמים שונים, מימין ומשמאל, שמתעקשים לנצל את השעה הקשה הזו לעם ישראל כולו, להשגת רווחים פוליטיים וחיסולי חשבונות. אנשים שלא מסוגלים להתאפק מלהשתמש ברגשות המורכבים של רבים בחברה הישראלית בימים הללו כקרדום לחפור בו.
כל אלו פוגעים באחדות ובמוטיבציה יותר מכל אתגר אובייקטיבי שניצב ברגעים אלו בפני חיילי צה"ל בעורף ובחזית. עוד תגיע העת לדון במחדלים; הן המחדלים הנקודתיים של שמחת תורה הנורא והן המחדלים המערכתיים הרחבים שהחלו להיחשף בעקבות הטבח האיום. וכאשר הרגע המתאים יגיע, גם לחיילי צה"ל בסדיר, בקבע ובמילואים יהיה בהחלט מה להגיד, והרבה. אך בזמן שהתותחים רועמים – ומי שהיה פעם סמוך לסוללת תותחים יורָה, לעולם לא יוכל לשכוח את החוויה – ראוי להמתין עם חילופי ההאשמות. כאשר יגיע זמנה של ועדת החקירה הממלכתית, איש לא יינקה. עתה זמן אחדות.
