עבותות האהבה שאמורות היו לחבר בינינו נפרמו בשנים האחרונות. חווינו תופעה שכמעט אין לה אח ורע בהיסטוריה של המדינות הדמוקרטיות: חמישה סבבי בחירות בארבע שנים. התנהלות בלתי פוסקת של דה־לגיטימציה ושלילת האחר, וקיפאון פוליטי משתק ומתמשך.
שנות השיסוע של "רק לא ביבי" והדגלים השחורים מול "רק ביבי" ומשפט ראש ממשלה חסר התקדים היו רק משחק חימום קל. כשסוף־סוף נפרץ המבוי הסתום בבחירות האחרונות, במקום יציבות שלטונית וחברתית עברנו שנה מטלטלת שקשה היה לדמיין לפני כן. זה רצה לשנות את מערכת המשפט בכל מחיר, וזה רצה למחות נגדו בכל מחיר – גם במחיר פגיעה בכלכלה, במערך המילואים, גם כשהנושא עמד כחיץ בין מדינת ישראל לקהילות התפוצות. הכול הפך למשחק סכום אפס, וכולם צדקו לגמרי בעיניהם. דמוניזציה מחרידה וחוסר יכולת מוחלט להקשיב לשני – רק לבטל, להצטדק ולפסול כליל. שתי רכבות דוהרות לקראת התנגשות חזיתית, ואין צד שמוכן לוותר. השיא היה ביום כיפור; מי היה מאמין שביום הקדוש ביותר לעם היהודי נראה מראות כאלו של הפרת הקודש. כמעט כל קו אדום נחצה; איתות ברור על אסון מתקרב.
ואז הגיע אוקטובר 2023. ידענו שרק אירוע חריג ויוצא דופן יגרום לנו לחשב מסלול מחדש, אבל לא דמיינו את היקפו. ביום אחד שחור, שכאילו נלקח מתוך הפוגרומים הזוועתיים ביותר בהיסטוריה היהודית, הכול התהפך. אזור עוטף עזה הפך למקום המסוכן ביותר בעולם עבור יהודים. מתוך התוהו התחדשה בן־רגע ברית הגורל בינינו, מתוך סבל נורא, נוכח מחזות אימה שהעיניים מסרבות להאמין להן, ומתוך דאבון לב משותף. אין יותר תומכי רפורמה ומתנגדיה; אין "רק לא ביבי" או "רק ביבי"; אין שמאלנים או ימנים; אין חרדים וחילונים; אין משרתי מילואים וסרבנים; אין יהדות הארץ ויהדות התפוצות; אין קואליציה ואופוזיציה לוחמנית. יש ממשלת חירום לאומית מאוחדת. מאות אלפי ישראלים חזרו מחו"ל כדי להגן על המולדת, ואלפי מנהיגים יהודים מחוץ לארץ באים לחזק ולהתחזק. לא עוד עם מפוזר ומפורד, עם אחד. סוף־סוף, ובאיזה מחיר לכלל ולפרט. לצערנו, בננו דניאל שנלחם בעוטף, נמנה עם החטופים.
מה שהיה לפני שבת שמחת תורה תשפ"ד, לא יכול להיות מה שיהיה אחריו. הכול צריך חישוב מסלול מחדש. התרבות הפוליטית והציבורית חייבת להתנהל אחרת לגמרי. הפילוג ההרסני ושנאת החינם הולידו הרס פנימי וחולשה לאומית, שהאויב הריח וזיהה היטב. תרבות הצדקנות, האשמת האחר והפניית האצבעות הן יצר רע שרק מחליש ומפרק אותנו מבפנים. הרי זה משחק ידוע מראש שלא הביא אותנו עד כה לשום מקום. הגיע הזמן להתעשת, כדברי האימרה המיוחסת לאיינשטיין: "טירוף פירושו לחזור על אותם דפוסי פעולה שוב ושוב, ולצפות לתוצאות שונות".
האחדות הנפלאה שנוצרה חייבת להימשך לא רק בזמן המלחמה אלא בעיקר לאחריה. יצירת תרבות פוליטית חדשה של קונצנזוס, אמפתיה והסכמה רחבה, חייבת להנחות את כל ההחלטות הרות הגורל של מדינתנו – בכל שלבי המלחמה ולאחריה.
לאחר סיום המלחמה, ובעז"ה אחרי השגת כל יעדיה, תקום ועדת חקירה. זה יהיה מבחן גדול. על הרכב הוועדה להיות נקי מכל אג'נדה פוליטית ונגיעה אישית, וחף מתוצאות ידועות מראש. הוועדה חייבת להיות ממלכתית ומקובלת על רובם ככולם. היא חייבת להיות חלק משיקום החברה, ולא מהמשך החלשתה. לא ועדה שתעסוק רק בכשלים הצבאיים והמדיניים, אלא חלק מתהליך שבונה מחדש את אושיות החברה: אמון וערבות הדדית. במציאות החדשה שנוצרה, עם די ענווה והכלה, זה אפשרי. לאיש אין בלעדיות על כל האמת והתשובות.
אחד העקרונות המהפכניים בתנ"ך הוא מושג הברית. מה שמאגד אותנו הוא לא אמנה חברתית כלשונם של הפילוסופים רוסו והובס, אלא מושג יהודי ייחודי שונה לגמרי: ברית. קשר שאיננו נובע מאינטרס אישי אלא מגורל וייעוד משותפים, אמון הדדי והתחייבות נצחית למשימה אלוקית והיסטורית שהוטלה עלינו, למען כנסת ישראל ולטובת האנושות כולה. אל לנו להחמיץ את שעת המשבר הקשה, אלא להפוך אותו לשעת רחמים ורצון. זה ייתכן וזה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן חיים. כי באמת, רק ביחד ננצח.
הרב דורון פרץ, יו"ר תנועת המזרחי העולמית, הוא אביהם של יונתן פרץ שנפצע בקרבות, ושל דניאל פרץ שנעדר מאז פרוץ המלחמה
